שניר אריש ותקווה יוזן
הגננת שגרמה לראש מועצת יבנאל להרגיש עשיר

אריש (45) יבנאל: "תקווה היתה הגננת שלי בגן סמדר ביבנאל. היא היתה גננת שדאגה לנו כמו אמא וחינכה אותנו בצנעה לכבד אנשים. תמיד היה רוגע ושקט בגן שלה. הגן היה דתי מסורתי שקיבלנו בו את כל מסורות היהדות, כמו קידוש וחלות שבת. כשהיינו ילדים מעוטי יכולת תמיד הרגשנו שאנחנו עשירים בזכותה. אני בקשר איתה עד היום, אנחנו נפגשים באירועים ובכל מה שקשור ליבנאל".

צילום: שרון צור

יוזן (60) יבנאל: "אני זוכרת את שניר כילד חייכן, שמח ובעל ביטחון. הוריו היו מעורבים מאוד בחינוכו ובעיצוב האישיות שלו. שניר הגיע בכל בוקר נקי ומסודר לגן וניתן היה להבחין שהוא אוהב לעזור. הוא היה סקרן וחקרן, והכין לי עבודות חקר יפות. שניר היה דעתן ושאפתן עוד משחר ילדותו. היתה לו זיקה לטבע. היינו יוצאים הרבה לטבע ביבנאל ועושים מסיק זיתים. הילדים אהבו להיות תמיד בחברתו, והיה כיף איתו. אני זכיתי לחנך את שניר בילדותו וכיום ילדי יבנאל ותושביה זכו בראש מועצה שבחר בחינוך במקום הראשון. הוא נענה בשמחה לכל מה שאנחנו מבקשים".

מאיר עמר ואיציק רווח
המורה שהטמיע במאמן האישי דרך ארץ

עמר (33) טבריה: "זכיתי להכיר את המורה איציק רווח כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי 'הרמב"ם' בטבריה. איציק היה מסוג המורים האהובים בבית הספר, תמיד היה עם חיוך על הפנים ולימד אותנו ללכת בדרכי נועם. הוא החדיר בי את המשפט 'דרך ארץ קדמה לתורה' - משפט שקיבל אצלי תפנית במהלך לימודיי בתיכון, ובהמשך החיים. הדרך של איציק להעביר את התכנים לצד החוויה מלווה אותי עד היום במקום שלי כמרצה, כמנחה, כמאמן אישי וכבעלים של מכללה להתפתחות אישית בטבריה. איציק בשבילי הוא לא מורה בבית ספר, הוא עבורי מורה לחיים, ועד היום אנו שומרים על קשר ומסייעים אחד לשני. מבחינתי זאת סגירת מעגל הכי מדהימה שיכולה להיות".

צילום: מתנאל אדרי

רווח (59) טבריה: "אני זוכר את מאיר כתלמיד חרוץ שתמיד אהב לעזור לכולם ותמיד היה בראש הכיתה. תמיד היה מגיע ראשון לשיעור עם מחברות מסודרות ותלבושת נקייה וראויה לשבח. מאז שהיה קטן ראו בו מנהיג, בעיקר בגלל השאיפות שלו שהיו מאוד ברורות, והיום הן מתגשמות. לא שמרנו על קשר אבל לפני כמה שנים נפגשתי איתו באקראי ברחוב. שמחתי מאוד לפגוש אותו ולהריץ חוויות מהעבר ומהכיתה. מאיר שמח מאוד לפגוש אותי ולא שכח להזכיר לי כמה הייתי דומיננטי עבורו. אני שמח לראות לאיזה מעמד חשוב מאיר הגיע כיום ואני מאחל לו הרבה הצלחה בהמשך דרכו. אני גאה שתלמיד שלימדתי הגיע להישגים כל כך מוצלחים".

נעמה סלוצקי ונועה אילן־פרץ
השחיינית שהתאהבה בציור בזכות המורה לאמנות

סלוצקי (47) דגניה ב', הרחבה: "נועה היתה המורה שלי לאמנות בבית החינוך בדגניה א' בכיתה ו'. אהבתי את השקט ואת הכלים שהיא נתנה לי, ואת המקום לבטא את האינדבדואליות שלי. לפני 30 שנה זה לא היה מובן מאליו. אני ציירת אמנית גם היום, מעבר לעיסוקי בספורט. הייתי מציירת מגיל צעיר, וזה היה בדמי ליצור בצורה מקורית. אחרי הרבה שנים שלא נפגשנו היא התקשרה אליי וביקשה שאלמד את הנכדה שלה לשחות,  וממש היום עשיתי שיעור בשחייה לנכדה שלה, שעולה לכיתה א'. נפגשנו עכשיו במקום של ספורט ולא של אמנות, זו מין סגירת מעגל שעכשיו אני הופכת להיות המורה של הנכדה שלה" (נעמה מציגה תערוכות ציור בארץ ובעולם, מתעסקת גם בצורפות).

צילום: הראל סלוצקי

אילן־פרץ (69) דגניה א': "מאוד לא מפתיע אותי שנעמה היא אמנית ויוצרת. אני זוכרת אותה כילדה יצירתית ומיוחדת, שתמיד אהבה את השקט שלה. כבר אז היה אפשר לראות בה אמנית קטנה כזאת שיודעת בדיוק מה היא עושה. היא אהבה מאוד לצייר ובשיעורי הציור אפשרתי לה לגעת בהרבה תחומי יצירה ולהיפתח לכל מיני טכניקות. מה שמאוד בלט הוא הייחודיות שלה, מקום מאוד עוצמתי שלא נסחף חברתית אחרי כולם, וזו תכונה הכי בולטת אצל אמן; החיבור לכוח הפנימי של עצמו שממנו הוא יוצר. נעמה תמיד היתה כזו, בלטה בייחודיות שלה, עדינה, יפה וטובת לב, ילדת טבע כזו שלדעתי היא גם היום".

אורגד מזרחי וגבריאל אברהם
המורה שעודד את הפעיל החברתי למצוינות 

מזרחי (40) טבריה: "גבריאל היה המחנך שלי בכיתות י"א וי"ב במקצועות טכנולוגיים בבית הספר 'עמל–נופרים' בגליל והיה אחראי על הריכוז החברתי. כמחנך היה דוגמה ומופת לתלמידיו, ידע להכיל כל תלמיד באדיבות, בנועם הליכות ובמקצועיות ותמיד הושיט יד לעזרה. כמחנך הטביע חותם בי וברבים מתלמידיו ותמיד תמך ועודד מצוינות. עובדה שרבים מתלמידיו, אפילו כאלה שלא גרים בטבריה, שומרים אתו על קשר חם. במסיבת המחזור שנערכה בשנה שעברה הוא היה אורח כבוד. אני כתלמיד שלו מצהיר כי אין עוד מחנך כמו גבריאל, הוא פשוט איש מיוחד, מחנך לחיים, ואין לי מספיק מילים להודות לו כמו שמגיע לו".

צילום: דניאל דדון

אברהם (77) טבריה: "אורגד היה תלמיד מצוין, שיתף פעולה והיה אהוד על חבריו, עשה מה שצריך לעשות גם מהבחינה החברתית לגיבוש הכיתה ולכל הדרוש לפעילות בתחום החברתי והתרבותי. אני בקשר רצוף עם אורגד כל השנים וככל האפשר עם תלמידיי לשעבר, כשאני נפגש איתם בטבריה כיף לי לשמוע שהם מתקדמים ולומדים".

יוסי בן־דוד ויעקב פרג'ון
המורה שעיצב את אישיותו של ראש העיר טבריה לשעבר

בן־דוד (49) טבריה: "למדתי בבית הספר היסודי חמ"ד בטבריה עילית. יעקב היה המנהל שלי בכל שנות לימודיי בבית הספר בכיתות א'-ח'. הוא נכנס גם ללמד אותנו בכיתות בכמה מקצועות. השנים שלמדתי בבית הספר תחת ניהולו של יעקב היו מכוננות ומעצבות. יעקב היה הדמות הסמכותית, הייתה לנו יראת כבוד אליו ואל המורים בבית הספר. כשהם היו נכנסים לכיתה היינו קמים ועומדים, לא כי אילצו אותנו לעשות את זה. כשהוא היה עומד ומדבר במרכז רחבת בית הספר, כל הילדים היו שותקים, אף אחד לא היה מעז לדבר. זה חלק בחינוך ובכבוד למורים. היה קשר מיוחד בין המנהל והמורים למשפחות ולהורי התלמידים, ההורים נתנו גיבוי מלא למורים ולמנהל בית הספר. אלה היו ימים אחרים. לאורך כל השנים שמרנו על קשר ונפגשנו בנקודות זמן שונות. כשסיימתי את הלימודים הוא ניסה לכוון אותי ללימודים בבתי ספר שונים שהתאימו לי מחוץ לעיר. כשמוניתי ליו"ר אגודת הסטודנטים בחיפה הוא התקשר לברך אותי".

צילום: שרון צור

פרג'ון (75) טבריה: "יוסי היה טלית שכולה תכלת, הוא היה תלמיד למופת שבא ממשפחה טובה. עליו אפשר לומר 'מבני עניים תצא תורה'. זה התבטא בכל ההתנהלות שלו, גם בתיכון ובאוניברסיטה הוא המשיך להצטיין, והיה ראש עיר מצוין. הייתה ביוסי אהבת הזולת וכיבוד הורים ומורים, וזה בא לידי ביטוי גם בהיכרות בינינו".