כלום לא הכין אותי באותו בוקר לבשורה שתגיע בערב. כבכל יום התחלתי את הבוקר בקפה חפוז, סנדוויצ'ים מהירים (ומושקעים) לבנות, תיקון איפור אחרון, צעקות זירוז: "קדימה, אנחנו מאחרות", ונכנסנו לאוטו. כרגיל, נזכרתי בפרט קטן וחשוב: שוב לא נתתי לג' – אישי – נשיקת יום טוב. "אל תגעו בכלום", ציוויתי. יצאתי מהר, נכנסתי שוב הביתה, נשיקה מהירה וחזרה לאוטו המונע. "זוכרת את הערב"?, צעק אחריי.

"מה, איזה ערב?".

"נו, באמת...".

הכיוון החדש שסימן הווייז במסלול חיי | המחשה: shutterstock

צודק, נזכרתי בחטף. יומיים קודם הודיע לי ג' שהזמין לנו מקומות למסעדה שמזמן פנטזתי עליה. "מה חוגגים?", שאלתי מופתעת. "מה, לא מגיע לך? לא מגיע לנו?", היתמם. "לפעמים מותר לשבור שגרה באמצע השבוע".

וואלה. לימים יקבל המונח "לשבור שגרה" משמעות נוספת. חדשה.

הורדתי את בכורתי בבית הספר ואת הקטנה בגן. "אל תשכחו לאכול הכל", ביקשתי, המשכתי לעבודה ובדרך כבר תכננתי מה אלבש בערב. להיראות רעננה ומתוקתקת אחרי יום עבודה מתיש זה לא משהו פשוט, אתם יודעים, אבל זה חלק מהוראות שימור הזוגיות. "אלבש את השמלה הכחולה", החלטתי, ורגע אחרי זה כבר נשאבתי לקולות התלמידים ולרחשי בית הספר התיכון שבו לימדתי.

***

בערב פיזרתי הוראות ותודה לבייביסיטר ויצאנו לערב שהפך אחר כך לאחד האירועים ששינו את חיי. בדרך למסעדה עוד דיברנו על עוד יום שלי, על עוד יום שלו במשרד שבו עבד, על משפחה וקצת פוליטיקה. הימים – תחילת הניינטיז. המהפכה התקשורתית טרם הגיעה, טלפונים סלולריים מגושמים נמצאו רק בחזקת בודדים, מדורת השבט עדיין הייתה סביב הערוץ הראשון, מלחמת המפרץ הייתה מאחורינו, ויצחק רבין ז"ל כיהן כראש הממשלה.

"אני צריך לספר לך משהו", הודיע פתאום כשהגיעה המנה העיקרית.

הסרטים התחילו לרוץ. נימת הדברים לא ממש מצאה חן בעיניי. יכול להיות שמצא מישהי אחרת? משבר גיל ה־30? ברגע סילקתי את המחשבה התבוסתנית ועברתי לאחרת. רגע, אולי מישהו חולה חלילה? הוא באמת נראה קצת מוזר בזמן האחרון. את השניות של ניתוח המציאות הפולני הוא שבר ברגע אחד.

"התגייסתי למוסד", הפיל את הפצצה בקול דרמטי ומתכתי משהו.

"מוסד? איזה מוסד?" עוד לא ממש קלטתי. כל מיני מוסדות ממשלתיים עלו לי בראש, והקו המשותף היה  שג', אהבת נעוריי המוכשר, קיבל הצעה ואיתה העלאה בשכר ולשם כך החגיגה. "למוסד", הישיר מבט. "כמה "מוסד" את מכירה?".

שתיקה. עדיין לא נפל לי האסימון. "המוסד לתפקידים מיוחדים. כבר יותר ברור?".

***

ברגע אחד חזר אליי עוד מפגש עם ה"מדיום" הקבועה והאהובה שלי, שהגדרתי אותה כ"פסיכולוגית", כדי לשכנע את עצמי שאני לא מתמכרת למיסטיקה שנויה במחלוקת. חודש לפני כן הגעתי אליה, אישה גדולת ממדים ולא צעירה, דוברת עברית קלוקלת, שהפכה עם הזמן לשותפת סוד, ליועצת סתרים ולמרגיעה פרטית.

מדי פעם הלכתי אליה בסגנון "קפה אצל ברטה". היא הייתה שולפת את קלפי הטארוט, מלווה את הפתיחה במשפט אחד שהפך למוטיב: "זה לא אני. תראי, קלפים מדברים אלייך". ונתתי להם לדבר.

ממילא היא הייתה אומרת מה שהיא רואה, מתעקשת שזה מה שהקלפים מדברים, ואני הייתי מהנהנת וממשיכה לאחר מכן לדרכי, עושה מה שאני רוצה. סוג של תראפיה זולה יחסית תרתי־משמע.

נחזור לחודש לפני המנה העיקרית הזאת: התמודדתי על תפקיד נחשק בעבודה, נרשמתי ללימודי תואר שני בפקולטה לניהול ורציתי לשמוע את דעת הקלפים על הרצון לעומת המציאות. "עיניים שלי", פתחה אז (עוד שתי מילים שלמדה מהעברית ואמרה לכולם), "תראי, קלף אומר שלא תהיי פה. קלף רואה אותך רחוק־רחוק".

"תגידי, אני משלמת בשביל שטויות כאלה?", צחקתי איתה ועליה.

"קלף אומר – קלף צודק", פסקה.

"את פה?", הנחית אותי קולו של ג' היישר למציאות. הבטתי בעיניו, מנסה לפענח את המבט, להבין את המשפט, לקרוא את המצב. "מה זה אומר?", שאלתי כשיצאתי קצת מההלם.

"בעיקר שאת, הבנות ואני הופכים להיות חלק מהמוסד", הוא נראה גאה ונרגש במיוחד. "ואת לא אומרת את השם הזה בקול ולא מספרת כלום לאף אחד".

"גם לא להורים שלי?".

"אף אחד זה אף אחד".

"זה אומר שאולי ניסע לחו"ל? ואז מה על הלימודים שלי? והעבודה?".

"על הכל תקבלי תשובות. בואי, נזמין קינוח ויין. רגע מתוק עבורנו, לא?".

אם לשים את האצבע – זה הנ"צ שבו הוחלה הגדרה חדשה על חיי: "אשתו של איש מוסד". זה הכיוון החדש שסימן הווייז במסלול חיי, שלא בחרתי בו, אבל הסכמתי לו. באותו זמן גם היה נראה שזאת דרך חד־סטרית. זה הערב שבו הפכתי נשואה לשניים: לג' ולמוסד. לשניהם מחויבות, נאמנות, יכולת ספיגה והכלה, קבלה ואהבה, אשת סוד וסתר. 

כשנה לאחר מכן היינו בדרכנו לרילוקיישן הראשון. אמנם התקבלתי ללימודים, קיבלתי את התפקיד, אבל לא הייתי פה כדי לממש את השאיפות והיעדים. הקלפים הפעם – מתברר – דיברו וצדקו.

מסקנה: נשואה לשניים זה אולי מצב מחמיא, אבל מסובך מאוד.