יום המשפחה חל בשבוע שעבר.
אותו יום שהמציאו מאז שיום האם נחמס ונשללה מאיתנו האמהות לטובת הפוליטיקלי קורקט. וזה בסדר.

אני לגמרי מקבלת את זה שאם יש אפילו ילד אחד שאין לו אמא במשפחה שאפשר לחסוך לו את הכאב — אז בסדר גמור.

וגם המסר שיש כל מיני משפחות הוא מסר נפלא וחשוב. אז אני מקבלת את זה שלקחו לנו את יום האם.

אבל אל תכעסו אם אני בלב אמשיך לזמזם את השיר "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא" (כתבה סמדר שיר ושרה באוזניי אורנה דץ). ואני לא אומרת שאבות אוהבים פחות. ממש לא (והלהיט של מוקי יעיד על כך), ואני גם לא אומרת שהם מטפלים פחות טוב, אבל זה אחרת.

כי אין אהבה כמו אהבה של אמא. זו פשוט אהבה כזו. קצת אחרת.

× × ×

השנה, בתזמון מדויק, התחברו להם לפתע התאריך העברי של יום המשפחה עם הלועזי של יום האהבה — ולנטיינס דיי. יום אחד הרומנטיקה המרשרשת, הנוצצת, המתקתקה, ואחריו יום המשפחה.

צילום: ליהיא לפיד

קצת כמו בחיים. מתחילים ברומנטיקה ואז מקימים משפחה.
ולפעמים המשפחה משתלטת. היום יום והמטלות, והתלך ותבוא, ותביאי ותקחי, וכל הסידורים האלו יכולים להחניק גם את האהבות הכי סוערות. ולפעמים גם לכבות אותן.

× × ×

בדורות שקדמו לנו היו לא מעט שידוכים, חלקם הרגו את הרומנטיקה, אבל חלקם לא יכלו לה. אלו שלא יכלו לה השאירו לא מעט מהסבים והסבתות שלנו עם סיפורי אהבות גדולות מהחיים.

× × ×

"אתם דור שמפרק מאוד בקלות", אומרים לנו לא פעם. על הדור הזה שבו משפחות רבות עוברות שינויים, מתפרקות ונבנות מחדש אחרת.
אני לא חושבת שזה נכון שהדור הזה מקל ראש בפירוק. לפרק משפחה זה תהליך קשה וכואב וכל החלקים שבה, האהובים ואלו שכבר פחות, משלמים על הפירוק מחיר כבד. ואף אחד לא עושה את זה בקלות. או סתם.

זה שפעם נשארו יחד לא אומר שתמיד זה היה נכון. פעם חיו יחד כל כך הרבה אנשים שלא אהבו, בלי יכולת לפרק, בלי יכולת ללכת אם לא טוב. או אם ממש רע.

ואי אפשר לחיות בלי אהבה.
בעצם, אפשר. אבל זה כל כך עצוב.

× × ×

אני חושבת על התמימות שבה שרנו "אמא יקרה לי" ואיך הכנו מאפרות עקומות מחימר, ואיך אבא ואמא נראו לנו כמו הדבר הכי בטוח בעולם.
וגדלנו. ולא תמיד הם היו שם יחד. ולא תמיד יכולנו להישען עליהם.

ובתקופות מסוימות, או ברגעים אחדים, גם הם היו צריכים להישען עלינו. וכל כך הרבה פעמים היינו צריכים אנחנו להישען עליהם והם היו שם בשבילנו כמו שאף אחד לא יכול להיות.

כי בסוף, אחרי כל העולם הגדול שם בחוץ, המשפחה שלנו היא המבצר שלנו. היא נמל הבית.

ולא משנה איזו משפחה זו. אם היא גרעינית או מורחבת, מורכבת, מקורית או משופצת, חדשה או כזו שכבר סימני הזמן חרצו בה חריצים.
ואם יש בה אשה אחת, אמא, אז היא הלב שלה.

× × ×

במשלי י"ד פסוק 1 כתוב: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ". אני אוהבת את המשפט הזה. לא כתוב בו אשה חכמה בנתה ביתה, אלא "חכמות נשים" — החוכמה הנשית. הנשים החכמות. הדבר הזה שנשים חולקות, מתייעצות, משתפות. שיח הנשים. החוכמה המשותפת.
ויש גם המשך למשפט: "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ".

אני מאמינה שיש בתים שלא טוב בהם, וטוב שאשה חכמה שלא טוב לה לא תקבל את זה. ותפרק אותם. אבל אולי מה שחשוב לזכור זה שגם כשמפרקים חשוב לנהוג בחוכמה.

ופה זה התחבר לי. אנחנו חיים בעידן של משפחות רבות שהן אחרות. מורכבות וחדשות. ואני חושבת שאנחנו צריכים לנהוג בחוכמה. ללמוד איך נפרדים בלי להרוס לכולם. איך שומרים על כל הרגשות הבוערים והשורפים מחוץ למשוואה. כי הם יכולים להרוס ולהכאיב נורא.

× × ×
יום האהבה בא השנה יום לפני יום המשפחה. ואולי זו הזדמנות להזכיר לנו שגם הפרידות הכי קשות וכואבות התחילו ממשהו שהיה נפלא. משהו שהיה טוב. רגע של אהבה.

אנשים נפגשים ומתאהבים. מביאים לעולם ילדים באהבה.
ושום פרידה לא תמחק את זה. את זה שהיה טוב פעם.
וגם בפרידות הכי קשות חשוב לזכור את זה.

× × ×

יום המשפחה הוא יום של חגיגה. החגיגה הכי חשובה. כי המשפחה שלנו, זו שהקמנו, היא יכולה להיות קטנטנה או ענקית, מקורית או חדשנית, היא בסוף הלב של חיינו.

צריך הרבה חוכמה כדי לבנות אותה והרבה חוכמה כדי לשמור עליה. וטיפה טיפשות כדי לקלקל הכל.

× × ×

יום האם נלקח מאיתנו כדי לחגוג את יום המשפחה.
יש הרבה משפחות שבהן משהו התפרק, ונותק הקשר.

לפעמים בגלל פרידה, לפעמים בגלל משהו אחר. זה יכול להיות אחים או אחיות. לפעמים גיסים. לפעמים אנחנו ניתקנו קשר, לפעמים ניתקו איתנו.
ואולי ביום המשפחה הזה נחליט משהו אחר. שסולחים. שסולחים גם אם מישהו פגע בנו.

ואולי ביום המשפחה הזה נרים טלפון לאדם הזה, אשה או איש, שכבר מזמן מזמן לא היינו איתו בקשר.

עברו שנים. כי בכל זאת הוא משפחה שלנו. אולי הגיע הרגע לסלוח.
ביום המשפחה הזה.

× × ×

זו המשפחה שלנו.