"החנות היתה כל עולמי", אומר מרצ'ל פטרר, הבעלים של א.ב. חנות מכשירי הכתיבה המיתולוגית, שהיתה במרכז עופר בעיר ונסגרה בשבוע שעבר אחרי 30 שנה. השבוע פגשנו את פטרר כשהוא בשלבים אחרונים של ריקון החנות מציוד, ממתין לספק שיגיע לקחת את הציוד הנותר וניכר כי ההחלטה לפרוש לגמלאות קשה לו מאוד. "אני עדיין מתקשה לעכל את המהלך הזה, אבל כנראה שלכל דבר יש סוף", הוא אומר בחיוך עצוב.

מרצ'ל פטרר. "העבודה בחנות היתה כל עולמי" (צילום: שרון צור)

קשור ללקוחות

כש א.ב. נפתחה בזמנו, היתה רק חנות אחת למכירת מכשירי כתיבה וספרי לימוד - 'יעל' המיתולוגית במרכז רסקו. בתחילה היתה א.ב. שייכת לבעלים אחרים, ולאחר כארבע שנים הפך פטרר (69) לבעלים שלה. ב־20 השנים האחרונות עבד לצדו משה עוז מרמת ישי, וכולם בעיר הכירו את הצמד הזה.

"כשהילדים שלי היו בכיתה א', הלכתי עם אשתי לקנות להם ציוד לבית הספר. הגענו לחנות וזה מצא חן בעיניי, משהו משך אותי ואמרתי לעצמי שיום אחד אולי אהיה הבעלים של המקום ובאמת כך היה", הוא נזכר איך הכל התחיל, "אחרי שהבנתי שהם מוכרים את העסק מיד קפצתי על זה ומאז עברו כ־26 שנים שהמקום הזה הוא חלק ממני ואני חלק ממנו".

מהר מאוד הוא גילה את הכישורים החברתיים שלו עם הלקוחות. "לא ידעתי שיש לי כישרון כזה כטבעי, אם היה נכנס ילד בכיתה ב' עם ההורים שלו, הייתי מצחקק איתו ונותן לו מתנה קטנה, עושה הכל שהוא יהיה שמח. לפעמים היו מגיעים אליי משפחות עם הרבה ילדים, אז הייתי נותן מתנה לילד הקטן ביותר, ואז הייתי תופס את הראש ואומר 'מה אני עושה? כולם ילדים, אי אפשר לתת לאחד ולאחר לא', ומיד הייתי נותן לכולם", הוא מספר בחיוך שובה הלב שלו. ואכן, כולם זוכרים את פטרר כאיש המצחיק, זה שתמיד יש לו בדיחה על כל דבר.

הלקוחות שלו מאז פתיחת החנות הפכו כבר הורים בינתיים, והיו מגיעים אליו כדי לקנות ציוד לילדים שלהם. "זה מרגש ומדהים לראות כמה דברים השתנו עם השנים, ילדים קטנים שהגיעו אליי עם ההורים לקנות ציוד לכיתה א', פתאום מגיעים עם הילדים שלהם שעולים ל־א' ומספרים להם שהם מכירים אותי עוד כשהיו בגילם וקנו ציוד לבית הספר", הוא מתאר, "לכל אחד מהם יש זיכרון שהוא מספר לילד שלו באיזה מחק השתמשו אז ואיזו מחברת היתה. אני כל הזמן עמדתי מהצד והתרגשתי איתם".

הלקוחות של פטרר מיטיבים לספר על הלב הגדול שלו כשהיה מאפשר למשפחות מעוטות יכולת שהגיעו אליו לשלם בהקפה או פורש להם את הסכום לכמה תשלומים בהמחאות. "השתדלתי לעזור במה שאפשר, אני מכיר את כולם אישית", הוא מעיד, "היו מגיעות אליי משפחות עם 4-3 ילדים שלומדים יחד וההורים היו עם הוצאה ענקית, אז תמיד עשיתי הנחה במה שיכולתי או נתתי תשלומים נוחים. עדיין יש לי צ'קים ישנים מלפני עשור שחזרו ועכשיו כבר אין לי מה לעשות איתם, תמיד רציתי שלכולם יהיה טוב", הוא אומר בחיוך.

החלטה קשה

לפני כשנתיים הגיע פטרר לגיל פרישה, אך הוא בחר להמשיך ולעבוד. "אמרתי לעצמי שאני אעבוד עד גיל 70 ואפרוש, ואז אשתי יצאה לפרישה מוקדמת ועודדה אותי גם לצאת ולבלות יחד. "אחרי מחשבה לא פשוטה החלטתי לפרוש גם וליהנות עם אשתי בפנסיה", הוא מסביר.

פטרר, שבילה בחנות ב־26 השנים האחרונות את רוב שעות היום, מודה כי ההחלטה היתה קשה. "היו המון לבטים והרבה חששות שעדיין קיימים, הדבר העיקרי שבאמת הטריד ומטריד אותי, זה מה אני אעשה עכשיו כי העבודה בחנות היתה כל עולמי, את רוב שעות היום הייתי מעביר פה. זה העסיק אותי כל היום כל יום, שישה ימים בשבוע. אני עדיין לא מרגיש את הפרישה למרות שעבר שבוע, כי אני עוד מתעסק בעניינים אחרונים של סגירה. הרגע שקיבלתי את ההחלטה היה רגע לא פשוט, יש בו גם שמחה על התחלה חדשה של חיים כגמלאי וגם עצב על המקום שהיה מרכז חיינו, גם של משפחתי", הוא מסביר.

פטרר. קשר מיוחד עם אנשים (צילום: שרון צור)

ואכן, החנות היתה חלק בלתי נפרד מההוויה ומביתו של פטרר. הילדים שלו היו מגיעים בכל חופש גדול לחנות, ואפילו היו עוזרים. "לי אין ידע לימודי כי לא למדתי פה, אבל הבת שלי רויטל היתה מסייעת בכל מה שצריך כשהיתה מגיעה. הילדים שלי בילו איתי הרבה שעות פה בחנות, כולם הכירו גם אותם", הוא מספר בחיוך.

גם רויטל התרגשה מאוד מסגירת החנות שהיתה בית עבורה. "כמה רגשות מעורבים זה מעלה בי", כתבה ברשת החברתית, "שמחה והתרגשות עבור אבי שיוצא לדרך חדשה שמהולים בעצב על כך שהחנות הזו נסגרת. החנות שליוותה אותי כמעט כל חיי מאז שהייתי בת 6 ועליתי לכיתה א'. החנות שהיתה העבודה הראשונה שלי בגיל 15 כשאבי נכנס אליה כשותף ולימים רכש אותה. החנות הזו שבמשך כל התיכון ביליתי בה את כל החופש הגדול. חנות שהיתה לנו כבית שני. אני בטוחה שהחנות הזו היא נוסטלגיה גם עבור כל כך הרבה אנשים שקנו בה כילדים ואפילו הספיקו לגדול ולקנות בה לילדיהם".

כ־270 אנשים הגיבו לדבריה, וכולם דיברו בהתרגשות על הזיכרונות שלהם לאורך השנים מהחנות המיתולוגית. "א.ב. היה עבורי מקום שהוא מעבר לחנות. כשהתחלתי ללמוד הוריי היו לוקחים אותי לשם לקנות ציוד, הייתי שובב אבל מרצ'ל לא כעס עליי, להפך - הוא היה מראה לי דברים בחנות, היה נותן לי מתנות ותמיד חייך", כתב אודי יעקב, תושב העיר ולקוח קבוע שנים רבות, "אני זוכר שהוא היה ג'ינג'י לפני ששיערו האפיר. אחר כך הגעתי אליו כסטודנט, הוא תמיד התעניין איך הלימודים ושאל איך אני מסתדר. נפתחו מלא חנויות ורשתות לציוד כתיבה, אבל תמיד היה לי כיף להגיע אליו, זו היתה הרגשה של משפחה. עם השנים הפכתי לאבא וגם הבן שלי שהיה בכיתה א' רצה שנקנה איתו ציוד שם. אישית חבל לי מאוד שהמקום נסגר, זה מקום מיתולוגי עם זיכרונים מעולים, אבל מגיע למרצ'ל גם לנוח".

בימים אלה, כשהוא מסיים את הסידורים האחרונים בחנות ונראה כאילו הוא ממאן להיפרד ממנה, פטרר עדיין לא יודע מה יעשה הלאה. בינתיים הוא רוצה קצת להירגע ולנוח. "אין לי עדיין כיוון מה אעשה, החנות העסיקה אותי כל יום מהבוקר. אני אקח קצת זמן למחשבה ולהחלטה ובינתיים אבלה עם האשה והמשפחה", הוא אומר בגעגוע.

ולמה הוא הכי יתגעגע? "אתגעגע לכל האנשים שהגיעו אליי, לקשר המיוחד הזה עם האנשים. אני אהבתי אותם והם אותי, היה לי קשר מיוחד מאוד איתם, וזה הכי יחסר לי".