צילום: שרון צור זה היה יום שישי. 26 בינואר 1973, חורף. מדריד יפה וגדושה בתיירים. סוכן המוסד ברוך כהן מגיע לרחוב חוסה אנטוניו. יש לו עוד עניין קטן לסגור לפני שהוא חוזר לבריסל, לאשתו נורית ולארבעת ילדיו. לקראת הצהריים הוא נכנס ל'קפה מוריסון', שם קבע להיפגש עם אחד המקורות שטיפח בתוך ארגון הפת"ח.

בקפה מוריסון נפגש כהן עם סמיר, סטודנט פלשתיני ופעיל פת"ח. אחרי הפגישה הם יצאו יחד מבית הקפה. סמיר פתח לפתע בריצה וברח מהמקום. מתוך דוכן עיתונים הגיחו שני מתנקשים. כהן היה מופתע לגמרי ולא הספיק להגיב. שלושה כדורים פילחו את לבו, והוא נפטר על שולחן הניתוחים בבית החולים ע"ש פרנקו פרנסיסקו.

מסתבר שהפגישה הלא צפויה, שבגינה דחה כהן את חזרתו הביתה לבריסל, הייתה מארב מתוכנן של אנשי 'ספטמבר השחור'.

36 שנה אחרי. שכונת 'סבינה' הישנה בקרית ביאליק. אלמנתו של כהן, נורית, ילידת קיבוץ איילת השחר, כבר בת 73 וסבתא לתשעה נכדים. סימני הגיל כלל לא ניכרים על פניה. היא נראית צעירה ומלאה חיות. תווי פניה מקרינים עוצמה וכובשים אותך ברגע. 36 שנה היא לא דיברה. בחרה לשתוק ולא לשתף אנשים בקשיים איתם התמודדה.


נורית וברוך כהן בצעירותם. "זה ברוכי שלי". צילום רפרודוקציה: שרון צור

ביום שני ימלאו 35 שנה להתנקשות בבעלה. היא שולפת את תמונתו מארנקה האישי. "זה ברוכי שלי", ככה היא קוראת לו. היא מביטה בו ממושכות. הבעת פניה קפואה. היא מלטפת את התמונה ומחזירה אותה לארנק.

"גרנו בבריסל", היא מספרת, "כל יום ראשון ברוכי היה נוסע וחוזר בסופי שבוע. הילדים השתלבו במערכת החינוך ואני למדתי הידרותרפיה. 24 שעות לפני מותו הוא התקשר ואמר שהוא מתעכב. זה לא התאים לו. כנראה הוא כל כך רצה לגלות משהו. זה עשה לי לא טוב, והכניס אותי לדריכות מסוימת. באותו שבוע לא הערתי את הילדים כשהוא נסע. הם לא נפרדו מאבא. זה הציק לי".

שישה ימים עברו עד שגופתו של כהן הגיעה מספרד, בגלל שלא היו אז קשרים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות. ימים קשים עברו עליה עד ההלוויה, שנערכה בחלקה הצבאית בבית העלמין הישן בחיפה. אלפים הגיעו וביניהם גולדה מאיר ומנחם בגין. ארבעת ילדיו לא ליוו אותו בדרכו האחרונה. נורית לא רצתה בכך. היא עמדה שם לבד מול הקבר הפתוח, ולא הזילה דמעה. למחרת כינו אותה העיתונאים 'גיבורה'.

"אני לא בוכה בקלות, בגלל אבא שלי", היא הזכירה והשתתקה לרגע. "הגבורה שלי הייתה שנשארתי לעמוד שם כשאביו לחש לי באוזן מול הקבר הפתוח, 'למה את לא למטה, וברוך לא עומד פה לידי?'. זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה למישהו. הוא כעס. אני לא אשמה, אבל כאב לו על בנו. זה אחד המשפטים שנעוצים בי כמו קוץ בלב. הכעס של אביו היה כל כך גדול, שגם אם רציתי לבכות לא יכולתי. אז לא היה לי זמן להתגעגע לברוכי, היום אני מתגעגעת".

בתוך כל הכאב הפרטי שלה, היא שותפה לכאבם של תושבי עזה. "אפשר למחוק את רצועת עזה, אבל אנשים שם לא אשמים. יש שם אימהות, ילדים ואנשים עובדים, שלא שייכים למלחמה הזו. בלית ברירה הם הוכנסו לתופת הזו. אני מרחמת עליהם, אני לא רואה בהם את הרוצח של ברוכי".

הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב'ידיעות העמק', 'ידיעות טבריה' ו'ידיעות קרית שמונה'