צילום: שרון צור בשנת 1984 עלה יואב נגוסה ומשפחתו לארץ מאתיופיה במסגרת מבצע משה. העלייה לארץ היה קשה ורצופת מכשולים. גם אחרי ששרדו את המסע לא פעם באר. הוא חווה על בשרו קריאות גזעניות שצרבו את תודעתו והשאירו צלקות בלבו. כיום, 25 שנים מפסל נגוסה פסלים של דמויות אתיופיות הזכורות לו מהמסע המפרך לארץ ישראל.

נגוסה (45), נשוי ואב לחמישה, מתגורר בשיכון בן גוריון בנצרת עילית. ביום הוא עובד כנהג משאית בחברת שליחויות והתפקיד מצריך ממנו להיעדר שעות רבות מהבית. אך עם חזרתו הביתה, הוא מתפנה למשרה השנייה שלו – עיצוב פסלים. בחצר ביתו ניתן למצוא שלושה פסלים גדולים ומרשימים בדמות אב, אם ושני ילדיהם. הפסלים האלה הם לא אלא האנשים שאיתם עלה ארצה בשנת 1984, ואינם עוד בין החיים.

"קראו לי כושי"
המסע לארץ החל לפני כ-25 שנה, טרם עלייתו לארץ התגורר נגוסה בכפר חקלאי קטן באתיופיה בשם סימין. העבודה הייתה בעיקרה עבודת אדמה והתושבים חיו בצביון דתי. "באתיופיה החיים היו די נורמאליים, היינו חקלאים, עשינו קרמיקה ואני עבדתי כמסגר", משחזר נגוסה. למרות החיים הפשוטים לא הפסיקו בביתו של נגוסה לייחל לעלייה לארץ ישראל."כל הזמן היינו אומרים בשנה הבאה בירושלים'".

ואכן בשנת 1984 בני משפחתו אזרו אומץ, ארזו את דבריהם והחליטו להגשים את החלום – העלייה לארץ ישראל. רבים מבני העדה האתיופית השתתפו במסע, כשגילויי אנטישמיות החלו להגיע גם לכפרים. במסע רגלי קשה, ארוך ומפרך שנמשך 470 ק"מ דרך סודן לישראל נחשפו העולים לקשיים רבים: מחסור באוכל, תקיפות שודדי דרכים ומחסור בכסף לעבור בין הגבולות.

בתחילה הגיעה משפחת נגוסה לפרדס חנה, שם התגוררו מספר שנים. ההתאקלמות הייתה קשה עבורם והם חשבו שיזכו לגור בירושלים. "שמו אותנו בקרוון במקום חם ליד הרכבת, והתמודדנו עם זה", מספר נגוסה. "היו קוראים לי כושי, וזה היה קשה. הייתי עצבני כי לא באתי לארץ כדי שיקראו לי כושי, אני יהודי". לאחר מספר שנים עברה המשפחה להתגורר בנצרת עלית לפי בחירה של אביו של נגוסה.

"מאחורי כל פסל יש סיפור"
את זיכרונות המסע מסרב נגוסה לשכוח. המחשבות עולות בו כל יום, ואת פניהם של אלו שלא שרדו את הרעב, המחלות והשודדים רואה נגוסה כל יום במחשבותיו.

כחלק מהרצון להשאיר את הסיפור בחיים ולהעביר אותו גם לאנשים שאינם בני העדה, בהם אנשים צעירים יותר, החל נגוסה לבנות פסלים של בני משפחה אתיופית כשהם לבושים בלבוש המסורתי. "אני מקפיד לספר לילדים את החוויה שעברתי. אני לא יודע אם בעתיד הם יזכרו את זה", הוא אומר.

הדמויות שיוצר נגוסה אותנטיות, לבושות בבגדי העדה המסורתיים. דמותה של האם נראית שפופה ועייפה, והיא לבושה בבגד הדוריה המסורתי של בני העדה, על גבה היא נושאת תינוק בן יומו ואוחזת תיק קש כשלפניה צועד בנה הקטן וראשון בטור האב. הרעיון להציב את הפסלים בזה אחר זה מגיע מהשאיפה להעביר את רשמי המסע באופן מדויק.

את הפסלים יוצר יואב משילוב של בטון וחצץ, מה שמצריך ממנו עבודה פיזית רבה. על כל פסל הוא עובד כחודש ימים, ובימים אלה עובד נגוסה על פיסול של חמור אותו הוא רוצה לצרף למשפחה המפוסלת. "לכל פסל שעשיתי יש סיפור בפני עצמו", הוא אומר בגאווה.

אחת מהעבודות הראשונות שיצר נגובה היא פסל שגם הוא מגיע מתוך זיכרון מהמסע. "אימא בת 89 ובנה בן ה-60 רוכבים על סוס במדבר, ולא מצליחים לשלוט עליו. בסוף סחב הבן את אימו על הגב כל הדרך, אך היא מתה בסודן ולא עלתה לארץ. על זה עשיתי פסל קטן של בן שסוחב את אימו", מסביר נגוסה.

עבודותיו של נגוסה מעלים את ההתרגשות בקרב בני העדה. "אני עושה את מה שאני עושה, כדי שאנשים יידעו על הסבל של בני העדה. בני העדה מתרגשים מאוד מהאומנות הזאת", מסביר נגוסה את המסר שבאומנות.

לנגוסה יש רעיונות רבים לבניית פסלים, אך החומרים היקרים לא מאפשרים לו להגשים את חזונות האומנותי ואף להציג אותו
בתערוכות מכובדות. מבחינתו, הוא לא שולל למכור את פסליו. "זה יכול לעזור לי כלכלית", הוא אומר. כמו כן, הוא מביע תקווה שעיריית נצרת עילית תאמץ את אחד מפסליו למען הנצחת הקורבנות האתיופים. "אולי ראש העירייה יכול להפוך את אחד הפסלים לאנדרטה לזכר חללי סודן", מקווה נגוסה.

מעיריית נצרת עילית נמסר: "אנחנו מזמינים את הפסל לעירייה, להציג את בקשתו לפנינו. אנחנו נשמח לעזור לו ככל האפשר. העירייה מברכת את הפסל על היוזמה ועל היצירתיות שלו. ראש העירייה, שמעון גפסו, ישמח להיפגש עמו. יצוין כי בעירייה יוזמות רבות לאמנות בקרב עולים. במוזיאון העירייה שהוכשר לעולים מוצגות עבודות אמנות רבות של עולים חדשים וותיקים. בימים אלה אף יוצא קטלוג של ציירים עולים. כמו כן, במרכז לבון, קישטו אמנים עולים בויטראז' את המקום בציורים של 12 השבטים".