צילום: תומי הרפז בסיפור הזה לא תמצאו רחמים עצמיים, כעסים וגם לא מרירות על גורל אכזר. 36 שנים חלפו מאז איבד את שתי רגליו, ריסק את ידו הימנית, איבד את עינו השמאלית והפך במונחים של משרד הביטחון לעיוור, איציק אורן (66) מקיבוץ איילת השחר לא רואה בנכות שלו אסון גדול. הוא, קחו נשימה עמוקה, מכנה אותה בסך הכול 'תקלה טכנית'.

דצמבר 1973. הימים הם ימיו הראשונים של הסכם הפסקת האש בין ישראל לסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. צה"ל עדיין פרוש ברמת הגולן בעומק השטח הסורי, במקום שנקרא 'המובלעת'. אורן היה אז מילואימניק בחרמ"ש. נשוי לעדינה ואב לשלושה ילדים בגילאים 4, 6 וחצי שנה (בשנת 80' נולד לו הילד הרביעי).

היחידה שלו החזיקה מוצב ליד חאן ארנבה, 20 קילומטר מזרחית לעיר קוניטרה, על מנת לתצפית אחר מטוסים סורים. "זה קרה בשישי בדצמבר", החל אורן לשחזר, "יצאנו לשטח. היינו שם כיתה. סיירנו מסביב למוצב וירדנו לכיוון שדה גדול שחצתה אותו דרך, עליה היו פזורים שלדים של מכוניות שנפגעו על ידי מטוסים שלנו. לא חששנו ללכת באזור הזה כי הייתה בו צמחייה רב-שנתית. תוך כדי הליכה בדרך זזתי קצת הצידה ואז עליתי על מוקש".


איציק אורן בבריכה. "תמיד קיבלתי מדליה" (צילום: תומי הרפז)

למרות הפיצוץ האדיר לא איבד אורן את הכרתו. "מיששתי את עצמי ומיד הרגשתי ששתי הרגליים הלכו. ניסיתי לפתוח את העיניים, אבל הן היו מכווצות. ראיתי רק את סנוור השמש".

גם לאחר שהבין כי אין לו יותר רגליים נשאר אורן בהכרה. הוא גם לא איבד עשתונות ונשאר קר רוח. "למרבה הפלא מה שאמרתי לעצמי בדקות ששכבתי שם בבור היה 'קיבינמט, לעזאזל, עכשיו צריך להיות שלושה ארבעה חודשים בבית חולים, לעשות שיקום ורק אחרי זה הביתה'. לא יודע מאיפה זה עלה לי לראש. כי לפני זה מעולם לא הייתה לי היכרות עם מישהו שנפצע".

החיבור לספורט ובמיוחד לשחייה נוצר במהלך תקופת השיקום. "בבית החולים יש בריכה שיקומית. מישהו אמר לי 'תנסה לשחות'. שמתי פקקים באוזניים ונכנסתי למים. ראיתי שזה לא נורא, שאפשר להסתדר".

החיבור למים ולשחייה היה מידי. אורן הצטרף למועדון השחייה של בית הלוחם תל אביב שם למד לשחות נכון והשתלב במקצים של העיוורים. חודש וחצי אחרי שלמד לשחות הוא השתתף בצליחת הכנרת הצה"לית למרחק של 2.5 קילומטר. אחרי כמה שנים כבר השתתף בצליחת הכנרת העממית ל-4 קילומטרים. מאז השחייה היא חלק מחייו. בקיץ שחה בבריכה בקיבוץ ובחורף נסע לשחות בבית הלוחם בתל אביב. יום אחרי יום.

פעמיים בשנה השתתף בתחרויות הארציות שארגן בית הלוחם ותמיד זכה במדליות זהב במקצים ל-50 מ', 100 מ' ו-200 מ'
בסגנון חזה וב-50 מ' ו-100 מ' בסגנון חופשי. "הרבה כמוני אין. הייתי יכול לשחות כמה שאני רוצה ותמיד קיבלתי מדליה", אמר בצחוק.

בשנת 1993 השתתף בתחרות בינלאומית לנכי צבאות מכל העולם בשם 'צ'אלנג' 93'. התחרות נערכה במקום בשם סטוקמנדוויל ליד לונדון אנגליה. "חזרתי משם עם ארבע מדליות זהב. מדליה אחת פסלו לי כי לא נגעתי בקיר עם שתי הידיים יחד. לך תסביר לשופטת שהמרפק לא מתיישר. היא פסלה אותי כי היא רצתה ששחיין אנגלי ייקח מדליה".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון סוף השבוע של 'ידיעות קרית שמונה'