צילום: ויז'ואל/פוטוס "דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא". את המשפט הזה יודע כל ילד שקורא בהגדה של פסח. המשפט הזה, כמו חלק גדול מהמורשת היהודית, נכתב בשפה הארמית. השנה, נכנסת השפה לתוכנית הלימודים בבית הספר היסודי בכפר ג'יש הסמוך למירון. לא כדי לשיר את שירי הגדת הפסח או לקרוא בגמרא, אלא כי זו שפת הקודש של הנוצרים המרונים המתגוררים בכפר.

הארמית הייתה השפה הנפוצה באזור הסהר הפורה, כלומר ארץ ישראל, סוריה ולבנון וחלק מעיראק. יהודים בתקופת בית שני ואחריה דיברו ארמית, וזו הסיבה שהתלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי נכתבו בארמית. אבל את השפה הזו דיברו גם שאר עמי האזור. המרונים, שמרביתם חיים בהר הלבנון, ובישראל בכפר ג'יש, שימרו את השפה במשך כל הדורות.

שאדי חלול, תושב הכפר, הוא הרוח החיה מאחורי היוזמה לחדש את לימודי הארמית, ומקווה להביא להחייאת השפה הארמית כשפת דיבור, בהשראת החייאת השפה העברית על ידי אליעזר בן יהודה. חלול הצליח להשיג אישור ממשרד החינוך ללמד ארמית בבית הספר המקומי, וכיום לומדים ארמית בכיתות א' ו-ב', בתקווה שמשרד החינוך יאשר תוספת שעות, כך שניתן יהיה להרחיב את הלימוד בהדרגה לכל שכבות הגיל, עד י"ב.

"מגיע יישר כוח למנהלת המחוז במשרד החינוך, ד"ר אורנה שמחון", אומר חלול. "היא הבינה כמה הדבר חשוב לנו, ואישרה לנו להתחיל. אנחנו מקווים שמשרד החינוך יאשר הרחבת המסגרת לשאר שכבות הגיל בהדרגה".

אז מי הם המרונים, ואיך דווקא הם שימרו את השפה, מכל עמי המזרח התיכון? המרונים הם צאצאי הארמים הקדומים. את הכנסייה המרונית ייסד נזיר בשם מרון, שפעל בצפון סוריה בתקופת האימפריה הרומית. הכיבוש הממלוכי הביאו לצמצום כוחם של המרונים, והם איבדו את עצמאותם המדינית. בתום מלחמת העולם השנייה, עמדה בפניהם הזדמנות להקים מדינה עצמאית בהר הלבנון, אך הם העדיפו להיות חלק מלבנון הגדולה, שכללה גם את השיעים הסונים והדרוזים. טעות זו עלתה להם ביוקר בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, אז סבלו מנחת זרועה של האוכלוסייה המוסלמית.

קשר עם השכנים
בגוש חלב חיים המרונים בשכנות למוסלמים. עבור התלמידים המוסלמים בבית הספר, השפה הארמית היא שיעור בחירה, ובאפשרותם לבחור בין שיעור זה לבין שיעורים במורשת התרבות הערבית והאסלאם. התלמידים הנוצרים-מרונים יכולים ללמוד ארמית גם מחוץ למסגרת הבית ספרית. בכל יום שישי מתקיימים שיעורי ארמית לכל הגילאים בכנסיה המרונית ובהם משתתפים כיום 60 ילדים.

אחת התלמידות, מלודי זקנון, כיתה ח', מספרת: "אני לומדת כבר שנה שנייה ארמית. רציתי ללמוד את השפה שבה דיברו אבותינו, וגם כדי שאוכל להבין את השפה שבה אנו מתפללים. זה לא קשה מדי, כי זה דומה לעברית ולערבית. אני יודעת כבר לשוחח ברמה בסיסית, ואני מקווה שאגיע למצב שגם את התפילה אוכל להבין באופן מלא".

אבל לא הכול הולך בקלות. ישנן משפחות מרוניות בכפר שאינן מתלהבות מהיוזמה של שאדי חלול. "יש אצלנו בקהילה
אנשים שחוששים מהעניין", מסביר חלול. "הם חוששים שלימודי הארמית יפגעו במרקם היחסים בין המרונים לבין המוסלמים בכפר. אני חושב שזו טעות. לא נתקלתי עד היום בהתנגדות מצד המוסלמים. אני שואב השראה ממחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, שהצליח להחיות שפה שהייתה רדומה במשך אלפי שנים, למרות שהיו לא מעט אנשים שהתנגדו ליוזמה שלו".