צילום: שרון צור "כל מה שאני רוצה זה שייתנו לי להיות עצמאי ככל האפשר. לא להיות תלוי באחרים מתי ללכת ומתי לחזור הביתה", אומר דביר טכמן, בן 22 מנצרת עילית, הסובל משיתוק מוחין. הוא נולד כפג, בשבוע ה־29 להריון, ובמהלך השהייה בפגייה נדבק בחיידק סטרפטוקוק, שמנע מעבר חמצן למוחו לכמה שניות, מה שגרם לנכותו. המגבלה ממנו הוא סובל נקראת CP Diplegia - שיתוק מוחין המתבטא בנכות בפלג הגוף התחתון, ומחייב אותו להסתייע בהליכון.

נכה מאה אחוז לא מקבל רכב בגלל בירוקרטיה
נכה צה"ל אינו יכול לצאת מביתו בשבת כי אין עירוב

טכמן עבד קשה כל חייו כדי להשתלב בחברה - תחילה כילד, לאחר מכן כנער מתבגר וכיום כצעיר, השואף לנהל חיים שגרתיים ככל הניתן במסגרת המגבלה. אולם בימים אלה הוא מנהל מאבק חדש מול גופים ציבוריים כדי לממן לעצמו מעלון, שיסייע לו להיכנס ולצאת מביתו באופן עצמאי בלי להזדקק לסיוע מאחרים. "אני מנהל פה מאבק על העצמאות שלי", הוא אומר בנחישות.

בירוקרטיה קשה
טכמן מתגורר בבית אמו ומשתדל לנהל חיי שגרה, במידת האפשר. בחודשים האחרונים הגשים חלום נוסף והחל לעבוד במשמר בתי המשפט, ומאז הוא יוצא מדי בוקר לעבודה בסיפוק גדול, לבוש במדי המשמר הייצוגיים. הוא אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל הפועל נצרת עילית ומגיע כמעט לכל משחק, בסיוע חברים ובני משפחה, שמסיעים אותו ממקום למקום.



אביו דוד, שנהג ללוות אותו לכל מקום ולסייע לו מול הבירוקרטיה לאורך השנים, נפטר לפני כשנה וחצי ממחלה קשה, ומאז עוזרת לו במאבקיו מול המוסדות אמו כרמלה, אשת חינוך מוערכת. כחודש אחרי מות אביו החליט טכמן שעליו להפסיק להסתמך על סיוע יומיומי מצד אמו ואחיותיו, ולכן החל בהליכים לקבלת מימון למעלון, שיאפשר לו להיכנס לבית ולצאת ממנו ללא עזרה מאחרים.

כדי להגיע אל בית המשפחה מהרחוב יש לטפס במעלה 12 מדרגות, דבר שמקשה מאוד על טכמן. "בהתחלה היו 32 מדרגות עד הבית, וכשהייתי בכיתה א' החלטנו לעשות לבית כניסה נפרדת שבה יהיו רק 12 מדרגות", הוא מספר. "כדי לעלות ולרדת בהן אני נעזר במעקה, ואז מישהו צריך להביא לי את ההליכון, שנשאר למעלה או למטה".

כאמור, בימים אלה הוא מנסה להשיג אישור למימון מעלון, שישחרר אותו מהצורך להזדקק לסיוע אנושי. אולם לשם כך הוא נדרש לעבור הליך מסובך, שעובר דרך שלושה גופים עיקריים: היחידה להמשך טיפול בקופת החולים, משרד השיכון ומשרד הבריאות. "התחלתי את התהליך ביחידה להמשך טיפול", הוא מספר, "ובשלב מסוים הגיעה נציגה כדי לבדוק את התפקוד שלי - מה אני יכול לעשות ומה לא. היא ראתה שאני זכאי למעלון ואמרה שתגיע עם איש מעלונים להמשך התהליך, ואכן חזרה איתו כעבור שבוע. האיש מדד, בדק ונתן הצעת מחיר של 90 אלף שקל להקמת המעלון".

לאחר מכן התבקש טכמן להוציא היתר בנייה מהעירייה, כי המעלון אמור לחנות על חלק קטן מהמדרכה. ההיתר הזה ניתן רק אחרי כמה חודשים. "הכל עניין של בירוקרטיה", הוא אומר בצער. "כשראינו שבעירייה לוקח זמן, הגעתי לשם עם אמא שלי כדי להסביר את העניין, כי שמנו לב שהם לא ממש מבינים מה אנחנו רוצים. לקח זמן - אבל סיימנו את השלב הזה, לא לפני ששילמנו 10,00 שקל כדי להביא את תוכניות המעלון".

חודשים של המתנה
אבל כאן הסאגה רק התחילה. "אחרי שהיו לנו האישורים מהעירייה, הסתבר שהעניין עוד רחוק מסיום", הוא אומר. "פנינו שוב עם היתרי הבנייה למשרד הבריאות, שם ביקשו שוב דוח תפקודי, כי עברה חצי שנה מאז הדוח הקודם. זה די מעליב - מה הם חושבים? שתוך חצי שנה התחלתי לשחק כדורגל?"
טכמן ואמו לא התייאשו ודאגו לדוח חדש, שהוגש למשרד הבריאות. כעבור שבועיים ללא תגובה, התקשר טכמן למוקד של משרד הבריאות והשאיר הודעה. "כשחזרו אליי, אמרו שאני צריך להשלים עוד מסמכים, ביניהם אישור שאמא שלי מרשה לי לעשות בבית שלה שינויים. זה אבסורד מגוחך".

לצורך אישור המעלון התבקש טכמן להעביר למשרד הבריאות גם מסמכים מהביטוח הלאומי, המעידים על הכנסות וקצבאות. כשהתבקש להמציא אישור על 100 אחוזי הנכות לצמיתות, שנקבעו לו לפני שש שנים, לא ידע את נפשו. "איך אדע איפה למצוא את זה? היחיד שטיפל בניירת היה אבא שלי ז"ל, שהיום הוא לא איתנו", הוא נאנח.

"זה הליך לא פשוט, לבקש מביטוח לאומי שוב את כל הניירת, וזה עוד זמן המתנה. גם הסבירו לי שאחרי שאביא הכל והבקשה שלי תידון, גם אם אקבל אישור - ייקח זמן עד שיקבעו את הסכום שאני זכאי לקבל עבור המעלון. את האישור שולחים למשרד השיכון, לוועדה מיוחדת שמתכנסת ודנה בו, אלא שיש לה עוד הרבה בקשות וזה עלול לקחת כמה חודשים. גם אחר כך לוקח כמה חודשים להזמין ולהתאים את המעלון", הוא מסביר בייאוש.

לדבריו, גם אם יקבל אישור, הסכום שיוקצב לו עלול להיות קטן מדי. "אילו ידעתי שכך יהיה, אולי הייתי לוקח הלוואה ומשלם על ה