צילום: תום בר אילן אגסים ורודים־אדמדמים, תפוחי עץ באדום לוהט ובנגיעות של סגול, שטעמם כלל לא דומה לתפוחים המוכּרים, אפרסמונים שמבשילים כחודש לפני פתיחת העונה הרשמית - אלה רק חלק מזני העתיד של הפירות הישראליים, העוברים בשנים האחרונות תהליך פיתוח מעמיק, שבמסגרתו מנסים חוקרים מהגליל לגדל זנים חדשים ומעניינים של הפירות שגדלנו עליהם, ושלא חשבנו שהם יכולים להפתיע אותנו.

הקיבוצניקית פיתחה נקטרינה בטעם מנגו
תתכבדו: שבילי אכילה של ירקות ופירות בהרצליה

גלית רדן, האחראית על בחינת זנים נשירים במו"פ צפון (יחידת המחקר והפיתוח של הייצור החקלאי בצפון) בחברה לפיתוח הגליל, נמצאת בחוד החנית של המחקר. היא מבלה שעות ארוכות במטעי הפירות ומקפידה על כל פרט, קטן כגדול, כמו סוג האדמה או צורת השתילה של העץ.

"הרעיון שמאחורי הכוונה להחדיר לשוק זנים חדשים של הפירות המוכּרים נובע מכמה סיבות. קודם כל, אנחנו מנסים באמצעות המחקר 'להאריך את העונה' של הפירות. כך, למשל, נולד הרעיון לגדל תות־שדה בסוף הקיץ - רעיון שכבר השנה בא לביטוי ברשתות השיווק. בנוסף לכך, אנחנו מנסים לייצר זנים של פירות שיהיו עמידים בפני מחלות ומזיקים, יחסית לזנים רגילים ומוכרים, שהם גם פגיעים יותר".



כדי להצליח לפתח את זני הפירות החדשים, חוקרי מו"פ יוצרים קשר עם מגדלים וחקלאים בכל העולם; בשלב הראשון, כדי להכיר את זני הפירות הצומחים בארצות שונות, ובשלב השני כדי לבדוק את יכולתם לגדול בתנאי האקלים הישראלי. "כך, למשל", ממשיכה רדן, "יש זנים של פירות שבאירופה נראים נפלא, אבל כאן הם פשוט לא מחזיקים מעמד.

"מנגד, יש זנים של פירות שנראים לא משהו בחו"ל, אבל כאן אנחנו ממש מגלים אותם מחדש - ולעתים מפתיעים בכך גם את המגדלים שפיתחו אותם בחו"ל. כדי להסביר על מה אני מדברת, אומַר שאני יכולה לנסות להשריש 50 זנים של פירות שונים, לצורך העניין, אבל בסופו של דבר, רק חמישה מהם יצליחו להחזיק מעמד ולהתפתח לכדי פרי שיעניין את המגַדל הישראלי".

זה אולי נשמע פשוט, אבל רדן מסבירה שפיתוח זן של פרי כזה או אחר עשויה להתפרשׂ על פני חמש-שש שנים, וגם הצלחת הפיתוח עדיין לא מהווה ערובה לכך שהפרי יכבוש את המדפים ברשתות השיווק, או את לבו של הישראלי הממוצע.

הפתעת האגס
בשעות הצהריים החמות של יום שאמור להיות סתווי, ממתינה לנו רדן בחוות המטעים של החברה יחד עם שמעון זית, מנהל תחום הנשירים במו"פ צפון. שורות־שורות של עצים נפרשים מימין ומשמאל וכולם כמעט קורסים תחת כובד הפרי: קלמנטינות ירקרקות עדיין מבשילות בנחת על העצים, עצי מנגו מסוגרים בתוך חממות ומאות רימונים אדומים, בשלים ומתפקעים מגרעינים המגירים מיץ אדמדם ומתקתק, רק מחכים ליד שתבוא לקטוף אותם.

כאמור, מתברר שאפילו לתצורה שבה נשתלים העצים יש משמעות מבחינת טיב הפרי, ורדן מסבירה: "גילינו שיש חשיבות לאופן שבו העץ מוצב. כך, למשל, יש עצים שנשתלים כמו האות Y, פשוט כי הבנו שזה משפיע על איכות הפרי. מנגד, בצד השני של המטע יש עצים ששתלנו בצורת האות V - וגם לזה יש משמעות בכל הנוגע לפרי. לאט־לאט אנחנו לומדים מה מתאים ואיפה. זה פשוט מצב של ניסוי וטעייה".

אחד הפיתוחים יוצאי הדופן והמפתיעים שבהם מתפארים זית ורדן הוא האגס. וכאן כדאי לבקש מכם לשכוח כל מה שידעתם על אגסים - אלה הירוקים, לעתים סמוקים מעט, לרוב קטנים ודי קשים - שמחייכים אליכם מעל המדפים במרכול. הפיתוח החדש, שזכה לשם 'הֶרוֹֹ', הוא אגס כתום־אדמדם וגדול יחסית, אבל ההפתעה הכי גדולה נעוצה דווקא בטעמו: חמאתי, רך, עסיסי וממש לא מזכיר את הטעם האגסי הרגיל והמוכר.

רדן: "ה'הֶרו' עשה עלייה לישראל מקנדה. כאן אנחנו מנסים לגדל אותו בגבהים שונים, כדי לנסות להבין מהם התנאים האופטימליים לגידול שלו; אז הוא גדל כאן, בעמק החולה, ב'חוות המטעים' וגם ב'חוות מתתיהו', הסמוכה לקיבוץ ברעם, במרום הגליל וגם ברמת הגולן. אחד הדברים החשובים שלמדנו על ה'הרו' הוא שמדובר בזן עמיד במיוחד. זה חשוב, כי מגדלי האגסים יודעים היטב שהזן המוכּר פגיע ורגיש מאוד למחלות, ומחלה עלולה לחסל מטע שלם די בקלות. עם ה'הרו' זה לא קורה כי הוא פשוט הרבה פחות רגיש, אם בכלל".

לצד ארגזי האגסים ניצבים גם ארגזים של תפוחי עץ, אלא שהם נראים דומים מאוד לתפוחי העץ שכולנו מכירים מהסוּפּר. כל זה נכון רק עד לרגע שבו נוגסים בתפוחים החדשים: הטעם - איך לומר? - פשוט לא דומה בכלל לזה של תפוחים רגילים. רדן מצטחקת וממשיכה: "הצבע והצורה נראים דומים, אז מיד אתם שואלים 'נו, מה פה חדש?' - זה הרגע שבו אני פשוט מעדיפה לשתוק ולהמתין שתנגסו בפרי, כי רק אז אתם מבינים כמה זה שונה".

כך, למשל, התפוח שנקרא 'ניקולאי' על שם האיש שפיתח אותו, וכבר אינו בין החיים: זהו תפוח עגול באופן מושלם, וצבעו