צילום: תם בר אילן "כשאת גרה במקום כמו מנרה, חשוב לך מאוד לדעת מי מקבל את ההחלטות. כשיצחק היה בין מקבלי ההחלטות הייתי רגועה, ישנתי טוב בלילה. עכשיו אני לא, כי עכשיו פשוט אין על מי לסמוך", אמרה רחל רבין־יעקב, אחותו הצעירה של ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ז"ל, למחרת העצרת לזכרו.

תואר יקירות אורנים לרחל רבין יעקב ומלכה האס

21 שנה אחרי הלילה ההוא, ששינה את ישראל לתמיד, יעקב בעיקר מתגעגעת. היא חסרה אותו יום־יום, שעה־שעה וכמהה כל כך למנהיג סמכותי, אחראי, שייקח את ההגה לידיים וינווט את ישראל לחוף מבטחים.



יעקב (91) מתגוררת בקיבוץ מנרה שבגליל העליון יותר משבעה עשורים. לאורך השנים עסקה בחינוך, בתחילה כמורה במנרה ואחר כך נמנתה עם מקימי בית הספר האזורי 'הר וגיא' בעמק החולה. ב'הר וגיא' לימדה ביולוגיה וכימיה, ואף שימשה כמפקחת על החינוך ההתיישבותי במשרד החינוך. יעקב היא אם לשלושה ילדים וסבתא ל־11 נכדים ו־9 נינים.

עם השנים אימצו היא ובעלה רפי בן נוסף, שנהרג במלחמת יום הכיפורים ועד היום היא שומרת על קשר אמיץ עם רעייתו וילדיו, הנספרים ברשימת הנכדים והנינים. לפני כארבע שנים התאלמנה ומאז היא לבד, הגם שאחד מנכדיה מתגורר בדירה שמעל ביתה, יחד עם רעייתו ובנם. "אחרי יותר מ־60 שנות נישואים", היא אומרת, "קשה להתרגל לבדידות, אין בה חן".

טקס אינטימי
מהעצרת שקיים 'המחנה הציוני' לזכרו של רבין, במוצאי שבת 5.11.2016, יעקב נעדרה; אבל יום קודם לכן נסעה לפקוד עם בני המשפחה את קברו של אחיה, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. "אני אמנם עדיין נוהגת", היא מספרת, "אבל לנסוע לבד לירושלים - זה כבר יותר מדי. לכן מישהו חיבר ביני לבין אביו של מזכ"ל 'העבודה', ח"כ חיליק בר, שמתגורר בקיבוץ מעיין ברוך, והוא לקח אותי לאזכרה.



"זה, אגב, משהו שכל כך אופייני לפריפריה: במרכז אתה גר בבניין עם עוד 20 דיירים ובקושי מכיר אותם - וכאן, אדם שגר בקיבוץ אחר ובכלל לא מכיר אותי, מסכים לחכות לי ולצרף אותי אליו, וגם להחזיר אותי הביתה. זאת הסיבה שאני מצליחה להישאר אופטימית, למרות התוהו ובוהו ששורר כאן, כי אני פוגשת אנשים טובים, בני נוער יוצאי דופן, שנותנים לי תחושה שיש עוד סיכוי לזמנים טובים יותר בארץ".

למה בעצם את לא משתתפת בעצרת?
"אני פשוט לא מוצאת שם את מקומי. הייתי פעם אחת, לפני שנים, והחלטתי שזה לא בשבילי. אז את הדברים האלה אני משאירה לדליה וליובל, ילדיו של יצחק. אני אפילו לא יודעת להגיד מה קרה עם העצרת הממלכתית השנה, אני פשוט לא מעורבת. במקום זה אני מעדיפה את הטקס האינטימי בהר הרצל, שם אני פוגשת את המשפחה המורחבת ואת חבריו של יצחק, אלה שהלכו איתו מההתחלה. שם הנאומים יוצאים מהלב, שם מדברים על יצחק, האבא, הסבא, האח - לאו דווקא ראש הממשלה".

לדברי יעקב, הרצח שזעזע את המדינה ב־4 בנובמבר 1995 לא לימד אותנו כלום, שכן ההסתה וההקצנה שאפיינו את הימים שקדמו לו עדיין כאן, וכמו שזה נראה - הן לא הולכות לשום מקום. "כולם כאן נגד כולם", היא נאנחת, "ימין נגד שמאל, דתיים נגד חילונים, מזרחים נגד אשכנזים, יהודים נגד ערבים - ואיפה זה מתחיל? כמובן, אצל ראש הממשלה, שמקפיד תמיד להדגיש את מה שמפריד בינינו, לא את מה שמחבר.

"הדוגמה הבולטת ביותר, שכבר הפכה כאן למטבע לשון, היא 'הערבים נוהרים אל הקלפיות'. איך אתה יכול להיות ראש הממשלה של כולם, אם כך אתה מרשה לעצמך להתבטא בערב בחירות? אני פשוט לא מצליחה להבין למי צומחת טובה מליבוי של שנאה.

"בישראל של היום", היא מוסיפה בכאב, "אף אחד לא מוכן לקחת אחריות על שום דבר. זאת ישראל שאם רק תעז להעיר למישהו ברחוב על משהו, אתה צריך לקחת בחשבון שזה עלול להיגמר באלימות, אולי אפילו ברצח. השיח כאן הפך למתלהם, בוטה, נטול עכבות ואלים. אחרת איך אפשר להסביר, למשל, את העובדה שרק לפני שבועות ספורים העיתונאי אמנון אברמוביץ', גיבור מלחמת יום הכיפורים, יצא לצלם כתבה וספג קללות בנוסח 'בוגד', ו'חבל שלא נשרפת בטנק שלך'? האם צריך להזכיר מה קרה בפעם האחרונה שקראו למישהו 'בוגד?' ואף אחד לא פוצה פה, אף אחד לא מגנה את הדבר הזה.

"ולא, זה לא נגמר ברחובות: זה מטפס ומגיע עד לבית המחוקקים הישראלי, שם השיח הידרדר מזמן לביבים. מקום שבו אחד כמו אורן חזן אומר מה שבא לו ועושה ככל העולה על רוחו, ואחר כמו דוד ביטן לא מהסס לשחרר משפט כמו 'רצח רבין לא היה פוליטי' - ואין פוצה פה ומצפצף. אז אני לא מצפה מהם לדבר בשפתו של ביאליק; אני כן מצפה לתרבות, לדרך ארץ - אבל ככה זה כשאין מנהיגות, כשאף אחד לא לוקח אחריות".
על ענווה וצניעות

את יעקב אנחנו פוגשים על הכביש הצר שמוביל אל ביתה בקיבוץ, השוכן בגבול הצפון. היא מצביעה לעבר כפרי דרום לבנון, שנדמה כי ממש אפשר לגעת בהם. אי־אפשר שלא להתפע