צילום: דוברות המשטרה אחד הרגעים שחקוקים היטב בזכרונו של רס"ר שמעון יפרח (29), שוטר מג"ב, הוא הרגע שבו התעורר בבית החולים בתום ניתוח ארוך ומורכב. הדבר הראשון שהבין, כשהצליח לפזר מעט את ערפל ההרדמה, היה העובדה שלא הרגיש את רגליו. הוא ניסה להזיז אותן, ניסה "להעיר" אותן, אבל דבר לא קרה - ואז נזכר באירועי הלילה הקודם.

נולד מחדש: החיים החדשים והילד הטרי של הפצוע הקשה ממבצע צוק איתן

"כשהבנתי שאין לי תחושה ברגליים", הוא נזכר השבוע בחלחלה, "הייתי חייב לראות במו עיניי מה קרה בשעות שהייתי רדום, אז הפשלתי מעלי את חלוק בית החולים וגיליתי שאני מכוסה בתחבושות עד הברכיים. בתנועה אחת הסרתי מעלי את התחבושות והמראה שנגלה לעיניי היה קשה, מטלטל. שתי הרגליים היו פגועות ומלאות בסיכות. הייתי בטוח שלא אזכה עוד לעמוד עליהן".



השבוע, כשמונה חודשים אחרי הפציעה, אנחנו פוגשים את יפרח בבית הוריו בקרית שמונה. הוא הולך בקושי, מתקשה לקום ממצב של ישיבה ונעזר בקב - אבל הוא אופטימי.

בלב התופת
הסיוט של יפרח התחולל בשלהי חודש פברואר השנה, כאשר הצוות שעמד בראשו התכונן לסיים משמרת ערב באבטחת כביש 443 בבנימין. הודעה בקשר על שני חיילים, שככל הנראה טעו בניווט ומצאו עצמם עמוק בתוך מחנה הפליטים קלנדיה, הקפיצה את הצוות. "דקות ספורות אחרי ההודעה הראשונה, כבר היה ברור שמדובר באירוע חמור", הוא מספר השבוע.

"הקשר התחיל להשתגע וכוחות כבר הוקפצו לאזור. הצוות שלי היה הצוות השלישי שהגיע למחסום. מזל"ט שהועלה לאוויר כבר ידע לדווח לנו שהרכב של החיילים עולה באש. מצבם של השניים היה לוט בערפל, והיה ברור שהזמן משחק כאן תפקיד מרכזי".

יפרח וחבריו החלו לעשות דרכם אל תוך מחנה הפליטים בנתיב הצר, אלא שמהר מאוד התברר להם שזה לא יילך. יפרח: "פתאום התחילו לעוף עלינו חפצים מכל מקום: מכשירי חשמל, בלוקים, אבנים, צמיגים בוערים. תוך דקות הדרך נחסמה, והיה ברור לנו שנוכל להתקדם רק ברגל. לכן השארנו את המכוניות עם הנהגים שיאבטחו אותן ויצאנו, כ־10 לוחמים, לעבר הרכב הבוער - שאותו לא ראינו בשלב ההוא.

"הניסיון להתקדם בהליכה היה פשוט נוראי: צפיפות איומה, סמטאות צרות ומפותלות ובעיקר חשוכות. ירו עלינו מהגגות, השליכו בקבוקי תבערה ואנחנו מצדנו השבנו אש, תוך שאנחנו רצים כמו מטורפים.

"מסביבנו התאספו המונים. רובם, מן הסתם, אזרחים תמימים, אבל בהמולה שנוצרה, בהדי הירי ובעיקר בעלטה הכבדה, היה קשה להחליט לאן להשיב ירי. חששנו לפגוע בכוחות שלנו, ולפגוע בחפים מפשע. זה נראה כאילו חלפו שעות ארוכות, אבל בפועל זה לקח כחצי שעה של ריצה עד שיכולנו לראות את הלהבות העצומות שעלו מהמכונית השרופה של החיילים.

"בראש שלי כבר ראיתי את התמונות של הלינץ' ההוא ברמאללה, ופחדתי שאנחנו עומדים לחזור עם חלקי גופות חרוכים, אם בכלל נצא מכאן הלילה. היה לנו ברור שחייבים לבודד את הזירה כדי להתחיל לחפש את החיילים. הצלחנו להרחיק את המתפרעים שעדיין נותרו והתחלנו לבודד את הזירה ולחפש כתמי דם, קרעים של בגדים, תיקים. לא מצאנו כלום".

יושב בשלולית דם
ככל שנקפו הדקות היה ברור שהחיילים לא נמצאים במכונית הבוערת. יפרח מספר שבינתיים קיבלו הכוחות דיווח שמכשיר הטלפון הסלולרי של אחד החיילים אוּכּן, וכי הוא נמצא ממש בקרבתם. לדבריו, הוא הבחין בתנועה באחד השיחים וזיהה בתוכו את החייל.

"הרגענו אותו, שוחחנו איתו והודענו לחמ"ל שהוא בידינו. הוא לא ידע לספר איפה חברו, ורק שעות מאוחר יותר התברר שהחבר הצליח לברוח והגיע בכוחות עצמו לאחד היישובים היהודים הסמוכים. בינתיים התחלנו להתארגן לקראת תזוזה והחלטנו לצאת דרך ואדי סמוך. הצלחנו תחת ירי בלתי־פוסק להתקדם ולהביא את החייל בבטחה למעבר קלנדיה, אבל לפני שהספקנו לנשום, התברר לנו שצריך להיכנס שוב למחנה כדי לסייע בחילוץ של כוחות נוספים, שנלכדו תחת ירי מסיבי".

בדרך לשם יצא יפרח לרגע מהמחסה שתפס ואז חש במכה אדירה באזור המפשעה. "פתאום אני מרגיש חום נוראי ברגליים", הוא ממשיך, "החבר'ה מאחור עוד מצליחים ללגלג עלי שלא הצלחתי להתאפק, אבל אני יודע שזו לא הבעיה. אני מוצא חומה נמוכה להישען עליה ומבקש מאחד החיילים לקרוע את הבגדים שלי ואז אנחנו קולטים שיש לי ארבעה חורים באזור המפשעה והרגליים, והדם פשוט זורם.

"אני מנסה לעצור את הדימום עם תחבושת אישית, אבל מבין שזה כמו לתת אקמול לחולה סרטן. תוך דקות אני כבר יושב בשלולית של דם וההכרה מתערפלת. לא יודע איך, אבל אחרי כעשר דקות מגיע פרמדיק שמבין מיד שהעורק הראשי קרוע. הבעיה היתה שאי־אפשר לפנות אותי, כי הציר חסום והירי המסיבי המשיך".

"אני אחזור"
כשהוא מעורפל, שומע יפרח ברקע את צעקות חבריו ואת הירי הבלתי־פוסק. בשלב מסוים הוא מפונה לאמבולנס, שלוקח אותו ל'הדסה