אשר קשר //

גילה ימין הביטה כלא מאמינה בעשרות האנשים שענטזו סביבה לצלילי "הכי יפה" של דודו אהרון. על השמחה שעל הבמה ניצחה בתה, די־ג'י ליעד (27), ועודדה את הקהל לקום ולרקוד.

"זה היה מדהים", משתפת ימין בחוויה של מסיבת הסיום של פסטיבל צמ"יד (צרכים מיוחדים) שנערך בירושלים. "ליעד תמיד אהבה מוזיקה, אבל משום שהיא בעלת צכים מיוחדים מעולם לא חשבתי שזה דבר שהיא תוכל לעסוק בו.

היה מדהים לראות אותה על הבמה מרקידה את כולם. הייתי כל כך גאה שיכולתי לבכות".

עומדות: ליעד ימין, טליה שוורץ. יושבים: יעל לומברוזו, אתי אנזה, אבי בוזגלו | צילום: יואב דודקביץ

ימין, תושבת קדימה־צורן, לא הייתה היחידה שהתרגשה. לצדה התפעלו ורקדו בני משפחותיהם של חבריה של ליעד לקורס הדי־ג'יי המיוחד המתקיים במתנ"ס שכונת רמות בירושלים בימים אלה. כולם בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה) בדרגות שונות.

הם מיישמים את תוכני הקורס שנכללו בהם מן הסתם הרבה מוזיקה, אבל ם בפחד במה, דעות קדומות והתמודדות עם המוגבלויות. 

ליעד מתגוררת בירושלים ועובדת בשק"ל (שילוב קהילתי לבעלי מוגבלויות). "חשוב לי להיות די־ג'ייאית", אומרת ליעד הנמרצת והחייכנית. "גם בגלל שאני אוהבת מאוד מוזיקה וגם משום שאני רוצה שההורים יהיו גאים בי".

איזה סוג מוזיקה את אוהבת?

"אני אוהבת ים תיכוני, מזרחי, הכל בעצם".

"ים תיכוני זה מזרחי", מעירה לה חברתה לקורס אתי אנזה.

"לא נכון", מתעקשת ליעד, "ג'ו עמר זה יותר מזרחי. נכון, טליה?"

הנעת המונים

"נכון, טליה?", הוא משפט שחוזר לעתים די קרובות כשמשתתפי הקורס נדרשים להכריע בסוגות מוזיקליות שונות שעולות לדיון.

טליה שוורץ (25) מירושלים, יוזמת הקורס והעומדת בראשו, מסבירה את ההבדלים בין מזרחי לים תיכוני ודואגת להשכין שלום, אהבה ומוזיקה. "היה נפלא לראות אותם מרקידים כל כך הרבה אנשים במסיבת הסיום של פסטיבל צמי"ד", היא מספרת.

"זה היה חודש וחצי בלבד אחרי שהתחלנו את הקורס ולא ידענו איך החבר'ה יתמודדו עם זה. זה היה מדהים. מוזיקה מוכיחה שמגבלה מכל סוג שהוא אינה מכשול להנאת ההמונים או להנעת ההמונים. אנשים בכל מקום, עם כל מגבלה, מסוגלים להביע את עצמם במוזיקה. על הבמה החבר'ה שלי לא היו די־ג'ייאים בעלי מוגבלות. הם פשוט היו הם עצמם".

איך נולד הרעיון לקורס?

"אני מגיעה מבית שבו ההורים עובדים בתחום בריאות הנפש והחינוך המיוחד. היה ברור לי שאפנה לתחום. אני לומדת חינוך מיוחד במכללת הרצוג ועובדת במכון פוירשטיין בירושלים. שם אני ממונה על תחום הפנאי.

"כל דבר שאני עושה בחיים מעורר בי את המחשבה איך אפשר לשלב בו בעלי מוגבלויות. אני משחקת כדורסל, אז הקמתי קבוצת כדורסל; כמי שמנגנת הקמתי להקה; וכדי־ג'ייאית בעצמי יזמתי את הקורס הזה. הקורס הוא מטעם מינהל קהילה רמות אלון בתמיכת החברה למתנ"סים ועיריית ירושלים".

היו מבחני קבלה?

"ברור שהיו, רצינו לראות כמה הם רציניים וכמה הם יכולים לעבוד יחד כקבוצה. המבחן היה בפסטיבל צמי"ד. כל אחד מהם תפס את מקומו ליד עמדת הדי־ג'יי ותקלט, והשאר סייעו ועודדו.

אליק קורפו. לומדים לקרוא את הקהל | צילום פרטי

"זה היה רגע השיא כי הם ראו שהם יכולים להעניק המון להרבה מאוד אנשים באמצעות המוזיקה שהם עושים. זאת המטרה כאן בעצם. לתת לקהילה ולא רק להישען עליה לתמיכה". 

נסתדר עם מה שיש

אתי אנזה (42) מירושלים לא רוצה להישען על הקהילה כלל. למען האמת, עושה רושם שאין לה גם צורך בזה. אנזה הייתה ילדה בריאה לחלוטין עד גיל ארבע, ואז קרה אירוע מוחי קשה וכמעט גרם למותה.

ידה נותרה משותקת והיא סובלת ממגבלות שכליות התפתחותיות. ועם זה האופטימיות שלה בלתי נתפסת, כמעט כמו הצחוק המתגלגל שלה. "אני עובדת במשרד המשפטים ועסוקה מאוד בהרבה פעילויות גם אחר הצהריים", היא מספרת, "אבל באתי לראות על מה הקורס הזה כי אני אוהבת מאוד מוזיקה ובאתי בשביל הכיף".

לא מפריע לך שיד אחת שלך לא מתפקדת?

"התרגלתי. אני טיפוס שמסתכל קדימה כל הזמן ולא אחורה. יש לי יד אחת? נסתדר עם מה שיש".

כשאנזה מדברת על חברים היא מתכוונת בעיקר לחברתה הטובה שהגיעה עמה לקורס, יעל לומברוזו (32) מכוכב יעקב, שעובדת כמטפלת בקשישים.

"זה לא שכל חיי רציתי להיות די־ג'ייאית", מודה  לומברוזו, "אבל למישהי כמוני שאוהבת מוזיקה זה ממש כיף להשמיע לאנשים מוזיקה שאני אוהבת ולהרקיד אותם. עליתי פעם לעמדה של הדי־ג'יי בחתונה ועשיתי מיקסים של שירים שאני אוהבת במזרחית, בצרפתית ובאיטלקית".

לעמוד מול קהל ולהרגיש אותו| צילום: יואב דודקביץ

מלבד ימין, אנזה ולומברוזו, הנשים בקורס, הגיעו גם שני גברים ביום רביעי שעבר.  אבי בוזגלו עובד במזנון הכנסת ומודה בסתר שהיה חולם להרקיד שם את כל חברי הכנסת יום אחד.

איזה מוזיקה היית משמיע להם?

"דודו אהרון. בטוח דודו אהרון".

גישה, סבלנות ואהבה

אליק קורפו, די־ג'יי ואמן רחוב מעין הוד, מלמד את הקורס הזה. הוא אינו פוסל על הסף את הרעיון של מסיבת ריקודים במזנון הכנסת בהנהגת בוזגלו ושאר משתתפי הקורס.

קורפו, זוכה פרס משרד האוצר לתכנון הערים החכמות של ישראל, מנהל היום את המכללה למוזיקה חכמה ומביא את הרעיונות המוזיקליים החברתיים שלו כמעט לכל מקום בישראל.

"כשטליה התקשרה אליי וסיפרה לי על הרעיון שלה לקורס הדי־ג'ייאים נרתמתי מיד", הוא מספר. "גיליתי שלכל עיר, פסטיבל ואירוע במרחב הציבורי יש יוצרים מקומיים שמבקשים ליצור יחד. בשילוב של יצירה, קהילה וטכנולוגיה אפשר להעביר את המסר שלך לעולם. זוהי תמציתה של המוזיקה החכמה".

גם כשמדובר בבעלי מגבלה שכלית התפתחותית?

"זה מחייב גישה מעט שונה והרבה סבלנות, אבל אם יש לך אהבה למוזיקה זה מספיק".

אבל זה לא מספיק כדי להיות די־ג'יי.

"כשיש ניהול מוזיקלי נכון ועובדים בקבוצה זה יכול להיות. אנחנו בוחרים יחד את המוזיקה, מחליטים באיזו מוזיקה פותחים את הערב ולאן מתפתחים משם, לומדים איך לבחור את השירים, את תזמון השירים ־ הכנסת השיר הנכון ברגע הנכון, מתי הרגע הנכון להוריד את השיר שמתנגן עכשיו ־ וכמובן, להכיר את הציוד העומד לרשותנו הן בהיבט הטכני הן בהיבט התפעולי".

והם יודעים לעשות את כל זה?

"רוב המיומנויות מתחזקות ומשתפרות עם הזמן ועם הניסיון, במיוחד נושא קריאת הקהל והבנת הרחבה, שזה להרגיש איזה שיר ואיזה כיוון מוזיקלי נכון ברגע נתון לקהל ספציפי. אני זוכר שראיתי למשל את ליעד מול הקהל באותה מסיבה וידעתי ש'יש לה את זה'".

זה נותן להם גם משהו מעבר?

"ברור. זאת חוויה עצומה להנגיש לאחרים את המוזיקה שלך. אתה יודע מה זה להרקיד קהל של מאות? זאת חוויה עוצמתית שנשארת לכל החיים. וכמובן, זה גם החיבור שלהם לכלים טכנולוגים עכשוויים, עבודה בקבוצה. והכי חשובה לטעמי היא הנתינה חזרה לקהילה מאנשים שלא הייתה להם במה מתאימה עד עכשיו להציג את מה שהם מסוגלים אליו.".

ההופעה הבאה תתקיים בקניון רמות ב-13 באוגוסט.