במשך עשר שנים ניסה מושיקו מור, היום כוכב עולה במוזיקה הישראלית, לפרוץ לתודעה. מועדונים, קריוקי, חאפלות, טברנות ואירועים היו דבר שבשגרה, אבל למרות הצלחה אזורית נאה ולהיט גדול אחד הוא לא הצליח להיכנס ללב המיינסטרים.

מושיקו מור. חולם על קיסריה (צילומים: שרון צור)

התפנית קרתה לפני פחות משנתיים והגיעה לשיאה לפני כארבעה שבועות, עם הלהיט 'אחי' בביצוע מור והזמר ליאור נרקיס, ש'אימץ' אותו. עכשיו אפשר כבר להגיד שמושיקו מור הצטרף סוף סוף לליגה של 'הגדולים'. הזמר שהיה מוכר עד לא מזמן בעיקר בעפולה ובסביבה, הוא היום שם פופולרי כמעט בכל בית בישראל. ובעולם של היום, כשהכל נמדד על פי לייקים וצפיות, אז כן, גם פה יכול מור לסמן וי ענק: לערוץ שלו ביוטיוב יש כבר 100 אלף מנויים והלהיט האחרון שלו, 'זאב בודד', הגיע תוך שבועיים ל־2 מיליון צפיות. "בחיים לא קידמתי או קניתי צפיות לשירים שלי. אני שם שיר ביוטיוב ובאינסטגרם וביי", הוא מדגיש בגאווה.

"הבנתי שזה הסגנון שלי"

הראיון עם מור נערך בבית הקפה 'כפיות' בשדרות הנשיא בעפולה, לנוכח בקשתו להיפגש במקום כשר למהדרין. מור מגיע מלווה במנהלו האישי בשנתיים האחרונות, אלירן סאסי, ונראה רחוק מרחק שנות אור מכל ה'שופוני' שמאפיין זמרים מצליחים.

מור. אסף את מעריציו עם פינצטה

מור (29), אבא טרי, נולד וגדל בשכונת עפולה עלית. הוא למד בבית הספר 'אלומות' במגמת מוזיקה אצל המורה אפרת סלע, שהבחינה מיד בכישרון המוזיקלי ובעיקר הווקלי שלו: "הייתי מנגן בכלי הקשה וכולם היו מקשיבים. בטקסים תמיד היו בוחרים בי לנגן ולשיר", הוא נזכר. אבל למרות ההערכה מצד המורים, הרומן בינו לבין בית הספר נגמר ברגע שסיים את חטיבת הביניים: "בזמן שהייתי בחטיבת ביניים הייתי כבר הולך להופיע עם אמנים", הוא מסביר. "בזמנו זה היה שר־אל, תמיר גל, שלומי מלכה מעפולה שהיתה לו להקה מרוקאית וגם סבא שלי, שהיתה לו להקה תוניסאית והייתי מנגן איתו בכלי הקשה. גדלתי על משה פרץ, דודו אהרון, חיים משה, ליאור נרקיס, אבל ינקתי את כל סוגי המוזיקה מגיל קטן, וגם היום אני שומע ואוהב הכל".

זה לא הראיון הראשון שעורך עיתון 'ידיעות העמק' עם מור: הוא התראיין לראשונה לעיתון לפני שבע שנים, כשהיה עוד בוסרי במונחי התעשייה. זה היה בדיוק כשהחל לנסות לפלס את דרכו גם עם שירים מקוריים משלו. "בראיון ההוא בדיוק יצא השיר 'החלום שלך'", הוא משחזר. "עבדתי אז עם רונן מיכאלוב שכתב כמה להיטים גדולים והוא היה זה שכיוון אותי. לקחתי ממנו את 'החלום שלך'. הייתי אז בן 20-21 ופתאום אני מוצא את עצמי עם להיט שכל המדינה שרה. שרים אותו עד היום". אחרי השיר הזה, שעשה רעש גדול, החל מור לקבל עוד ועוד הזמנות להופעות: "היו קוראים לי להופיע באירועים, בטברנות ובמועדונים. על כל אירוע קיבלתי פידבקים טובים, ובאו עוד אחריהם".

תסכל אותך שבמשך עשר שנים לא הצלחת לפרוץ? האמנת שזה עוד יגיע?

"עשר שנים הופעתי במקומות שלא תמיד היו הכי נעימים. אתה גדל על אמנים שאתה גם נהיה חבר שלהם, רואה אותם מופיעים ואומר למה אני לא שם, הרי אומרים לך שאתה טוב. אבל אספתי את הקהל שיש לי עד היום בפינצטה, אחד אחד. הייתי הולך לבתי ספר של אנשים עם מוגבלויות, עד היום אני ממשיך לעשות את זה. איפה שיציעו אני עדיין אלך לעשות את זה באהבה ללא תשלום, כי מבחינתי זו מצווה. לא הלכתי לריאליטי, 'אייל גולן קורא לך' וכל השאר, למרות שהציעו לי לבוא לאודישנים. אבל לא רציתי כי האמנתי בדרך שלי".

עם ליאור נרקיס | צילום: עידן מנחם

מה הביא לשינוי? למה עכשיו כן ואז לא?

"כי אמרתי לעצמי, תפסיק להיות דודו או משה, תהיה אתה. היה לי סגנון מסוים בראש והייתי רק צריך לאזור אומץ ולהוציא אותו. רציתי להיות ייחודי, עם סגנון משלי. הוצאתי את הקאבר של אורי בן־ארי 'לפעמים' וראיתי שהסגנון שהוא קצת 'אשכנזי' עובד לי. הסטייל של הערס עם האשכנזיוּת. התחברתי לאופיר כהן שהוא אחד הכותבים הגדולים במדינה. הוא שלח לי סינגל, את 'טיפוס של חורף'. ברגע ששמעתי אותו אמרתי לו, 'אופיר, זה שלי'. אחרי שראיתי ש'לפעמים' פגע ו'טיפוס של חורף' פגע, הבנתי שזה הסגנון שלי".

"המון התמדה, המון נחישות"

הסגנון הזה והחיבור לאופיר כהן אכן העלו את מור על הגל. השניים הוציאו גם את 'הניחי לי' ואת 'זאב בודד', שכאמור השיג בתוך שבועיים בלבד 2 מיליון צפיות.

הפריצה הגדולה הגיעה בין השאר גם בעקבות החיבור של מור לאחד הזמרים הגדולים של הז'אנר הישראלי-ים תיכוני, ליאור נרקיס. על החיבור לנרקיס הוא אומר, "זה היה כמו פירמידה. שלב אחרי שלב. פתאום הופעות, שירים ואז הגיעה הפנייה מליאור. לליאור היה חלום לנהל אמן משלו, שדומה לו בדרך. להשקיע בו את הנשמה שלו והזמן שלו. החיבור נוצר דרך אורלי קליש ואופיר כהן. ליאור עקב אחריי תקופה והחליט שאני דומה לו באישיות, במוזיקה, בהופעה ורצה אותי. הכבוד כמובן היה שלי ושמחתי מאוד על החיבור הזה. היתה בינינו מההתחלה כימיה טובה. את הדואט לשיר 'אחי' אופיר כתב לי, אבל אני הצעתי לליאור שנעשה אותו ביחד, ואני הכי שמח בעולם על זה".

איפה אתה הכי מרגיש את ההצלחה?

"כשאני הולך ברחוב. פעם הייתי הולך ברחוב ואולי מישהו אחד היה מצביע. היום אין מקום שאני הולך אליו ואנשים לא מבקשים ממני סלפי. בקניונים, במסעדות, במועדונים ואפילו בקופת חולים. אין ילד או מבוגר ששולח לי בקשה לסרטון מזל טוב ליום הולדת או לחתונה, ופספסתי. אין דבר כזה שמישהו יעצור אותי, גם אם זה באמצע נסיעה, וירצה להצטלם ואני לא אעצור ואצטלם איתו. זה משהו שחיכיתי לו כל החיים".

מור. המורה למוזיקה האמינה בו

איך החיים מתנהלים כזמר?

"המון התמדה, המון נחישות. יש חרדות. מה יהיה מחר? אם חלילה השיר לא יתפוס? אם לא יבואו להצטלם איתי? גם ההצלחה מפחידה. פתאום כל שיר זה בום, בום. לשמר את ההצלחה זה הכי קשה. מי שרוצה להצליח, אין דבר כזה עצלנות. היום ישנתי שעתיים בלילה. הכי הרבה אני ישן ארבע שעות. היום (חמישי שעבר) יש לי שלוש הופעות: בנתיבות, בחצר נצר ובתל אביב. אני מסיים את הלילה בארבע בבוקר, עד שאני מגיע הביתה והולך לישון זה כבר שש ובתשע בבוקר כבר יש לי פגישה בראשון לציון".

כמו בסיפורים על הכדורגלן הגדול שיצא מהשכונה, שאילולא הכדורגל היה מידרדר למקומות הלא־נכונים, גם אצל מור הרקע דומה. הוא היה ילד מרדן שגדל בשכונה ולא הסתדר במסגרות. מור לא מסתיר את העובדה שאילולא המוזיקה, חייו היו כנראה מחשבים מסלול שונה לגמרי. "בלי המוזיקה אני לא יודע איפה הייתי היום. החיים לא חייכו אליי. תמיד היו לי קשיים וגדלתי בסביבה לא הכי אופטימלית. לא סיימתי בית ספר, לא בהכרח בגלל המוזיקה, פשוט הייתי צריך לפרנס את המשפחה, את אמא שלי ושלושת האחים שלי, וזה עד היום ככה".

"עפולה זה הבית"

כילד שגדל בלי כלום ופתאום יש לו הכל, מור מקפיד לא להסתנוור מהפלוסים בבנק. אף שלכולם ברור כי הזמרים המצליחים משלשלים לכיסם כמויות של כסף, שמתבטאות לרוב במכוניות מנקרות עיניים, בדירות במגדלי יוקרה ובבגדי מותגים, מור אומר כי מבחינתו כסף זה לא שם המשחק: "יש פיתויים", הוא מודה. "אבל אני באתי מהתחתית, מלמטה. אני יודע שגם אם מחר לא תהיה לי עבודה, אני אדע לחיות על עוגיות ומים. בגלל זה אני מודה לקדוש ברוך הוא שאני יכול לעזור למשפחה שלי. ברוך השם יש כסף, אבל זה לא מסנוור אותי".

מור. אוהב לחזור לעפולה

איך הכילו במשפחה את ההצלחה שלך?

"הם רגילים למושיקו מהבית, מהשכונה. גם אמא שלי אני לא חושב שעדיין הכילה את זה במאה אחוז. היא רואה, שומעת, אבל לא מכילה את זה לגמרי. אבל אני נשארתי אותו הדבר, פשוט, עמך".

מרגיש שאתה נותן תקווה לכל אותם ילדים מהשכונה?

"כן. אני מקבל ים של פניות ברשתות החברתיות ומבתי ספר, לבוא להרצות לילדים על החיים. מושיקו מור מהשכונה שלא למד, בסוף נהיה מורה. למדתי בבית הספר של החיים. החיים לימדו אותי הכל".

את עיר הולדתו עפולה הוא עזב אמנם מכורח הנסיבות ובגלל אילוצי המקצוע, אבל הוא מקפיד לבקר בה ושומר לה פינה חמה בלב: "היום אני מתגורר במרכז אבל לפחות שלוש פעמים בשבוע אני פה. אין מה לעשות, נוח לי יותר להתנייד מהמרכז. הייתי צריך לנסוע למרכז כל פעם להופעות ולפגישות ולחזור. עפולה זה הבית החם מבחינתי. זה המגרש שלי. אני אוהב את הבית שלי ורגיל לעיר, אבל החיים היותר גדולים זה במרכז, אין מה לעשות".

לאילו עוד פסגות אתה שואף להגיע?

"קיסריה עם ליאור. וכמובן להמשיך לעשות מוזיקה, להמשיך לשמח אנשים. שזה לא ייגמר לעולם ותמיד להמציא את עצמי מחדש. אבל לאט לאט, צעד צעד, אני לא ממהר לאף מקום. יש חומרים טובים שצריכים לצאת, הופעות לקראת החורף, בראש השנה ייצא שיר חדש ויש כבר אלבום מוכן. השמים הם לא הגבול, אני אעקוף את השמים. וכמובן שלא יחסר למשפחה שלי שום דבר, ושיהיה לנו רק אושר ושמחה לכל עם ישראל".