אשר קשר //

רז אסולין, האישה שאחראית לגיוס התרומות לבית החולים קפלן, אינה מגייסת משאבים מקצועית. קרוב לוודאי שלא תצליח לגייס כספים למשהו שאינה מאמינה בו, אבל כשמדובר במחלקה המטו־אונקולוגית חדשה לילדים במקום זאת ששוכנת בצריף טחוב כבר שנים, היא מסתערת על המשימה.

"זה בנפשי", היא אומרת בלהט. "אני לא יכולה להרשות לילדים שמגיעים לטיפולים לשבת בצריף דולף".

רז אסולין בבית חולים קפלן. "אני לא מהמוותרים" | צילום: קובי קואנקס

הנחישות הזאת מלווה את אסולין, מנכ"לית עמותת ידידי קפלן, בכל פגישה עם בעלי ממון, אבל גם בדוגמה האישית שהיא נותנת בכל הקשור למסירות ולנתינה. בחודש פברואר למשל, כשעמדה לעלות לשידור בתוכנית הרדיו של סיון כהן, שמעה את האייטם שקדם לשלה ובו הוצג סיפורן של שתי אחיות עזובות, בת שש ובת שנה, שהיו זקוקות לבית.

אסולין לא היססה לרגע ומיד בפתח דבריה הציעה להפוך למשפחת אומנה לשתי הבנות. "אני מוכנה לקחת את שתיהן, לא אפריד ביניהן", אמרה בשידור חי.

"אני מתגוררת בגן יבנה ויש לי שני ילדים גדולים. הגדול מתחיל ללמוד רפואה, והצעירה מתנדבת בכנפיים של קרמבו. נשמח לגדל את הילדות בהמון אהבה. אנחנו בית שאוהב לתת".

איך הגיב בעלך על ההחלטה שלך לפעול באימפולסיביות ולהפוך למשפחת אומנה בלי שהתייעצת איתו?

"אני לא מכירה אותו? הוא חשב כמוני שזה רעיון נפלא".

אמרו לי, טוסי למיון

חצי שנה אחר כך אסולין אינה מהססת לשחרר מרגליות עסיסיות נגד משרד הרווחה שפסל את מועמדותה ואת מועמדות בעלה להפוך למשפחת אומנה בטענת אי־כשירות בגלל גילם (היא בת 55, בעלה שמעון מבוגר ממנה בעשור) ובגלל העיוורון של אסולין, שנגרם מהטרשת הנפוצה שלקתה בה לפני שנים.  

במבט ראשון אי אפשר לזהות את בעיות הראייה שלה, אבל כשאנחנו נכנסים למשרדה והיא מציעה לי לשתות היא נתקלת בכמה משקופים בדרך לפינת הקפה.

"הטרשת פגעה בעצב הראייה שלי. הראייה שלי לא ממוקדת בכלל, אין לי ראייה צדדית ולפעמים אני נתקלת בדברים", היא אומרת. "אני גם לא נוהגת ומגיעה לכל מקום בעזרת נהג".

אסולין. "כשמדובר בחיי ילדים חולים אין טעם ללכת סחור־סחור" | צילום: קובי קואנקס

יש שני טוני דיבור מובהקים שאיני טועה בהם לעולם: של מורות ושל  קציני צבא. בטון הדיבור של אסולין עדיין אפשר לזהות את דרגת הסא"ל של אחת הקצינות הצעירות בתולדות צה"ל (32) גם שנים רבות לאחר פרישתה מהצבא.

ובדיוק אז גם הכתה בה המחלה. "את הקריירה הצבאית בחיל האוויר התחלתי אחרי הצבא", היא אומרת. "בסדיר שירתי בירוקים, עשיתי קורס קצינים והשתחררתי בדרגת סרן כדי להגשים חלום ולפתוח חנות פרחים".

הפרחים לא הפכו להצלחה והיא שבה לצבא, הפעם לחיל האוויר. "אחרי כמה תפקידים שמילאתי עשיתי קורס טיס בחצרים כי עמדתי להיות מפקדת טייסת מזל"טים ומל"טים. את לא יכולה להפעיל כלי טיס בלי להבין בתעופה, ולכן הצטרפתי לקורס הטיס של הבנים. זה היה מדהים. חוויה עצומה".

את שמעון בעלה פגשה בבסיס חיל האוויר בפלמחים. "התחתנו כשאפיק, בננו הבכור, היה בן 13", היא צוחקת, "לכבוד בר המצווה שלו".

בשנת 1999, בזמן ששימשה מפקדת טייסת מנהלה בבסיס תל נוף, החלה להרגיש ברע. "לא ידעתי להצביע על בעיה מסוימת", היא נזכרת.

"הגוף שלי לא ממש תפקד. עשיתי בדיקות במרפאה של הבסיס, אבל לא גילו דבר. יום אחד לא הצלחתי לזוז. חצי גוף שלי הפך למשותק. התקשרתי לחבר רופא צבאי והתייעצתי איתו מה לעשות. הוא אמר לי, 'טוסי למיון'.

"בקפלן עשו לי המון בדיקות, וכשאמרו לי שמדובר בטרשת נפוצה השמים נפלו עליי. כשהגעתי לשיבא, לפרופ' ענת אחירון, ראיתי סביבי כיסאות גלגלים וקביים. הייתי בהלם. שאלתי את עצמי אם זה העתיד שלי".

אחירון הסבירה לאסולין שמתח הוא אחד מגורמי המחלה. "אמנם בעבודה שלי בצבא היה המון מתח, אבל הצבא היה חלק מרכזי מאוד בחיי ולא רציתי לעזוב. החלטתי להמשיך כרגיל ולהתמיד בטיפולים".

היית חולה ממושמעת?

"ממש לא. זאת גם הסיבה שילדתי את בתי שי למרות שהזהירו אותי שזה מסוכן. היה לי חשוב שיהיה לי עוד ילד. בשנה הבאה היא מתגייסת, ואין מאושרת ממני שעשיתי את זה". 

המיליון הראשון

כשפרשה מצה"ל החליטה אסולין לעסוק בחינוך. היא נתנה שיעורים פרטיים למעוטי יכולת והתנדבה בכנפיים של קרמבו.

הטרשת לא הייתה מכשול?

"הטרשת היא מחלה קשה, ורבים מהחולים מתקשים להתמודד איתה. אני בחרתי להפוך את הקושי לאתגר. המחלה הפכה אותי לצנועה הרבה יותר ממה שהייתי".

לעמותת ידידי קפלן הגיעה לפני שנתיים. "עמדו לסגור את העמותה בגלל קושי לגייס כספים לבית החולים. תורמים מעדיפים לתרום לבתי חולים במרכז הארץ או לפריפריה. אנחנו באמצע ומדלגים עלינו.

דני, גידי וחברים | צילום: יוסי צבקר

"כשנכנסתי לתפקיד פניתי לאחת מעשירות ישראל וביקשתי ממנה לתרום. היא ענתה לי בלי בושה שקפלן לא מעניין אותם. הרגשתי שחייב להיות שינוי בכל מה שקשור לגיוס הכספים. הבנתי שזה יכול לקרות רק בזכות קשרים ויחסים בין־אישיים ביני ובין התורמים. בתוך חודש גייסתי מיליון שקלים".

איך?

"פניתי לאנשים שהכרתי ובהם נדבנית גדולה מאוד, והיא תרמה לכנפיים של קרמבו. לא התביישתי לשלוח לה תמונה שבה רואים את מצבה האיום של המרפאה. שאלתי אותה אם ראוי לדעתה שילדים חולי סרטן יהיו מטופלים כאן.

"אחרי יומיים קיבלנו 200 אלף שקלים. כשמדובר בחיי ילדים חולים אין טעם ללכת סחור־סחור. הנושא הזה בוער לי בעצמות ואנשים מרגישים את זה".

כל סכום נקנה בייסורים

אסולין המשיכה לגייס כספים במרץ, אותו מרץ שמניע אותה עכשיו בפרויקט הגרנדיוזי: מופע התרמה שיתקיים ב־7.9 באמפיפארק ראשון לציון בהשתתפות ליאור סושרד, דני סנדרסון, גידי גוב, מזי כהן, אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק, כשכל ההכנסות יוקדשו להקמת המחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים בבית החולים קפלן (כרטיסים בטלפון 2870*).

ליאור סושרד | צילום: גבריאל בהרליה

"התחלנו בבנייה של מרכז חדש, אבל הכסף נגמר", היא מספרת ומציגה את המבנה הנוכחי. "זאת בושה שילדים חולים, מושתלי כבד וסוכרתיים עדיין מגיעים עם הוריהם לצריף דלוח שמטפטף בחורף. יש כאן דברים שחייבים לתקן. כשהגעתי לכאן לא הבנתי איך אנשים שמחוברים לאינפוזיות יושבים בצריף שהיה חניון פעם. אני לא מהמוותרים".

"רז היא אישה מדהימה שנותנת את הנשמה לבית החולים", אומרת ד"ר שרית אבישי־אלינר, מנהלת המרכזים הרפואיים קפלן והרצפלד. "בית החולים נבנה בשנת 1952, ואנחנו מתמודדים עם בעיות לוגיסטיות גדולות מאוד. היא האדם הנכון במקום הנכון. היא לא עושה חשבון, יש לה אופי חזק, וכשהיא מחליטה היא משיגה".

"כל סכום שאני מגייסת נקנה בייסורים", אומרת אסולין. "כרגע אין תורם מרכזי למרכז הרפואי החדש לילדים, ולכן אלפי כרטיסים צריכים להימכר כדי שתהיה תרומה של ממש. אנחנו לא איכילוב שעושה מסיבת קוקטייל ומגייס מיליוני דולרים. אני עובדת בפרך ליצור אירועים מושכי קהל כדי לגייס כספים".

את מעורבת בהפקה של המופע בפארק?

"ברור. אין ברירה".

זה לא קשה? בכל זאת, המתח לא טוב לטרשת.

"האמת היא שמרגע שהגעתי לכאן היו לי מספר מועט של התקפים לשמחתי".