שוש קידר (צילום: שרון צור)

שום דבר לא ימנע משוש קידר, המוּכּרת בעיר כמורה המיתולוגית לכלכלת בית ב'שרת' וכיום גמלאית משרד החינוך, להמשיך בעשייה שלה למען הקהילה עם האנרגיות החזקות שלה - גם לא מחלת הטרשת הנפוצה, שבה היא לוקה זה שנים רבות. "אני תמיד בשליטה, אני מחליטה עבורי מה טוב לי", היא מגלה לנו את הסוד.

קידר (73) היתה במשך שנים מורה בנצרת עילית, וזכורה לכולם מלימודי כלכלת בית. היא אם לשישה ונשואה לברוך קידר. כשתלמידים נפגשים איתה גם אחרי עשרות שנים, היא עדיין אותה שוש - עם החיוך היפה, העיניים הנוצצות והאנרגיות החיוביות.

חרף מחלתה המורכבת, קידר טוענת שמה שמניע אותה זו העשייה - בעיקר למען החברה. רק השבוע נפגשה עם ראש העיר רונן פלוט, כדי לקדם פרויקט שלה להנגשת מגרשי הפטאנק בעיר לבעלי מוגבלויות.

"ראש העיר היה נחמד מאוד וקשוב", היא מתארת. "נפגשנו במגרשים ברחוב תירוש והצגתי בפניו את הבעיה. היו איתנו גם אנשי הנדסה, והוא הבטיח לטפל כדי להנגיש את המגרשים".

במשך כ־15 שנים שימשה קידר כיו"ר 'קהילה נגישה' בעיר, תפקיד שביצעה בהתנדבות. לפני כשנתיים נאלצה לפרוש, לאחר שלקתה באירוע מוחי; אך מי שחשב כי בכך תסתיים הפעילות הנמרצת שלה - טעה.

במשך שנים היא מתנדבת למען הקהילה - בעיקר לטובת נכים ובעלי מוגבלויות - ותפקידה העיקרי הוא בסיוע מול מוסדות שונים ובטיפול בעניינים בירוקרטיים. לחלק מהאנשים סייעה בקבלת דירה, לאחרים בהשגת מטפל, ועוד.

"בזחילה על הברכיים"

מחלת הטרשת הנפוצה תקפה אותה בגיל צעיר יחסית, 47, כשהחלה להתמודד עם כאבי ראש - תופעה שלא היתה אופיינית לה. במשך שש שנים עברה בדיקות שונות ולא־שגרתיות, ללא תוצאות. רק לאחר שהתמוטטה בביתה, בגיל 53, אובחנה אצלה המחלה - והיא עברה אשפוז ושיקום ארוך ב'בית לוינשטיין', כשהיא נאלצת ללמוד הכל מהתחלה כדי לחזור לחיים רגילים.

"לא הלכתי בכלל", היא משחזרת, "למדתי הכל - ללכת, לתקשר עם אחרים. באותה תקופה הייתי בבועה משל עצמי, לא שוש שכולם מכירים - מנותקת מהסביבה, מילדיי. לא זיהיתי אנשים, הייתי בעולם אחר".

בהדרגה, בעזרת המשפחה והצוות הרפואי, היא החלה לחזור לעצמה. "עשו שם עבודת קודש. לא ויתרו לי ואני לא ויתרתי לעצמי. כל הזמן חשבתי איך אני יוצאת מזה, ושיננתי לעצמי שאני חייבת לצאת מזה", היא מספרת בהתרגשות.

בתה אדרית ליוותה אותה יום־יום בתהליך השיקום, וגם אחותה של קידר התמידה לסייע, וכעבור חודשים אחדים היא חזרה הביתה ופתחה במלחמה האמיתית - לחזור לשגרה.

"הבית שלי לא היה מונגש, אז רצו להנגיש לי אותו - ולא הסכמתי. גם אם נאלצתי לעשות דברים בזחילה ועל הברכיים - עשיתי. לימדתי את עצמי לחיות עם המגבלות שלי, ולא נתתי לאף אחד לקחת ממני את העצמאות".

בהמשך חזרה גם לנהוג ולעשות כמעט הכל, כפי שהגוף שלה הכתיב לה. "היו דברים שאמרו לי לא לעשות, אבל הקשבתי ועודני מקשיבה גם היום לגוף שלי, ועושה ככל שהגוף נותן - והוא נותן", היא מבהירה.

כבעלת נפש אמנותית ויצירתית, קידר מטפחת גינה מרהיבה שנראית כמו מושב חקלאי בזעיר־אנפין. היא משכימה מדי יום ב־4:30 לפנות בוקר ועובדת בגינה עד השעה 9 - מנכשת עשבים, מסדרת, שותלת ואפילו סוחבת אבנים גדולות. ראייתה אמנם נחלשה בשל טיפולי סטרואידים שקיבלה, אבל גם זה לא שובר אותה: "נכון שלפעמים אני צריכה עזרה - אז למדתי לבקש עזרה, אני לא מתביישת".

קידר. נשארה עצמאית (צילום: שרון צור)

"שיגיעו מכל הארץ"

קידר חברה באגודה לטרשת נפוצה, והחלום שלה הוא להקים בעיר קבוצת תמיכה ללוקים במחלה.

"אני גם ככה משמשת כ'חבר טלפוני' לכל מי שמבקש סיוע", היא מסבירה. "הרצון שלי הוא להקים קבוצה כזאת, כי מתברר שיש פה לא מעט תושבים שחולים במחלה, וזה מסייע מאוד להתמודד יחד".

היא מתנדבת ועובדת עם מועדון 'אביב' למוגבלים, שאותם היא גם מלמדת את משחק הפטאנק. "זה נותן לי המון - הם מחבקים, מודים, נותנים המון חום ואהבה. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת, ופשוט מדהים כמה שכיף לנו יחד", היא אומרת בחיוך.

חלום נוסף שלה הוא לפתוח קבוצת 'רוקדים בכיסא גלגלים', וכבר שנים היא פועלת כדי להקים בעיר קהילה של אנשים המתניידים בכיסא גלגלים שירקדו יחד.

"אני רוצה שיגיעו לכאן מכל הארץ לפעילות הזאת", היא אומרת בתקווה גדולה. "אולי בעזרת הכתבה נצליח לפתח את זה לקראת יישום. למרות המחלה, לא ויתרתי על החלומות".